הימים מאז עזב אותנו מועמד הימין המתון (ההוא מנאום בר אילן) ונבחר מועמד הימין הקיצוני (ההוא מ״ערבים שוטפים את הקלפי״) שיעמוד בראש המדינה מבחירות אלו והלאה, עמדו עד כה בסימן חשבון נפש מוצדק של מחנה המרכז-שמאל.
צדק חנוך דאום כשכתב לאחרונה, בפוסט שזכה לשיתופים רבים, כי למצביע שמאל הממוצע יש אפס הזדמנויות להתחכך במצביע ליכוד, אונליין או אופליין, וכי ההשתבללות התרבותית הזו אחראית בין השאר לעיוורון שתקף את פרשני ומצביעי המחנה הזה בשבועות האחרונים. צדקו גם אחרים שכתבו כי עד אשר מחנה המרכז-שמאל ילמד להקיא מתוכו דגנרטים אשכנזים, מצביעי מרצ כמו יאיר גרבוז, בזמן אמת ולא רק אחרי שדברים גזעניים מהסוג שהקיא הופכים לצונאמי אלקטוראלי, הרי שהמחנה האמור לעולם יביט על המדגם מהצד מלחלח העיניים שלו, זה שמתלווה עליו מן השעה עשר בלילה בדיוק ואילך תפיסת שיער הראש והבעת פנים מתפלצת. על משקל: "הלכה לי המדינה".
כן, השבט הלבן שילם בבחירות האלה על הבוז שהוא רוחש לכל מי שנחשב בעיניו כ"מצביע אמוציונלי", להבדיל ממנתחי המוח בפוטנציה ומרכיבי הטילים לירח בחצר הבית, שהם מצביעי מפלגות השמאל ואני ביניהם.
כן, אחוז ההצבעה בתל אביב עמד על 65%, עם כל הרעש והצלצולים של V15. אחוז ההצבעה בהתנחלויות, כרגיל ובלי שלטי חוצות מתחכמים, עמד על 80%.
כן, אני מכיר מצביעים הנמנים על "השבט הלבן" שלא שהו בארץ ביום הבחירות, כי התארגנה להם קפיצה מפנקת לחו"ל דווקא ביום הזה, שכן מחירי הטיסות היו נמוכים מהרגיל (וזה לא ימנע מבעדם להתלונן על "הליכודניקים המפגרים" שעוד פעם הרסו את המדינה, אגב פתיחת ארגזי דיוטי פרי).
אבל גם הימין, ובייחוד הימין המתון, צריך לעשות חשבון נפש ביום הזה. שעד עתה הוא נמנע לעשותו. הוא נמנע לעשותו כי בדיוק כמו הדיון העדתי-המעמדי בשמאל, עצם קיומו מציב בפני המחנה הפוליטי הזה מראה שמשקפת דיוקן שקשה לצפות בו לאורך זמן. מבלי לכווץ פנים. מדובר בדיון שהוא תוצאה ישירה של מערכת הבחירות הזו שבמהלכה (כמו האג'נדה העדתית-מעמדית של האליטה הלבנה) הבליחה "האמת שאסור להגיד את שמה", במילותיו של אוסקר ויילד בהקשר אחרי לגמרי (תעשו גוגל), שהיה גורם ל"בית היהודי" לשחרר עוד כמה הצהרות מבחילות בגנות הומואים ולסביות.
האמת היא זו: בבחירות 2015 בחר הימין הישראלי להעמיד את ארץ ישראל לפני מדינת ישראל.
במערכת הבחירות הזו, החליט הימין הישראלי – כפי שהצהירה ציפי חוטובולי מטעם קמפיין הליכוד, בהצהרה שאומצה דה פקטו על ידי מועמד "הבית היהודי" נתניהו – כי ישראל אף פעם לא תחתום על הסדר מדיני כלשהו, אף פעם, וכי התכנית המדינית היחידה שנמצאת על השולחן היא סיפוח יו"ש: גושי ההתיישבות תחילה ואחר כך שאר ההתנחלויות, אשר עד אז יהפכו גם הם ל"גושים".
זהו סדר העדיפויות דה-פקטו של הימין הישראלי, המתון והקיצוני כאחד, מבחירות אלו ואילך, וככל הנראה גם של חלקים ניכרים מן המרכז הישראלי. זו האג'נדה שהריצה מאות אלפי מצביעים בשבוע האחרון של מערכת הבחירות ולא עמדותיו של נתניהו ביחס לאיראן ו/או לסוגיות פנים הנוגעות למדינת ישראל, כמו דיור, כלכלה, בריאות או תרבות.
זו גם הסיבה, כפי שכתבתי כבר בין עמודים ענניים אלה, שכל חברי הפאנל ההיסטרי ששוגר על ידי נתניהו כדי להלין על הקשר הלא קיים בין וי-15 לבין הרצוג, היו נאמני יש"ע. לאמור, אנשי ליכוד שתומכים באופן מוצהר בסיפוח גושי התתיישבות לישראל תחילה ויהיה המחיר הכלכלי והמדיני של זה (למדינת ישראל) אשר יהיה: יריב לוין, מירי רגב, אופיר אקוניס, ציפי חוטובולי. כל החמישה בלי יוצא מן הכלל, תומכים בסיפוח ההתנחלויות לישראל, בחוק. 12 המקומות הראשונים של מועמדי הליכוד (מפלגת הימין המתון, לכאורה), בנוסף לבנימין נתניהו שהצהיר פומבית כי אין בכוונתו לחתום על הסדר מדיני כלשהו אי פעם (הצהרה שבזכותו זכה בבחירות), מונה את אנשי שדולת ארץ ישראל הבאים: יולי אדלשטיין, ישראל כץ, מירי רגב, זאב אלקין, דני דנון, בני בגין ויריב לוין.
הצורך להגן על ארץ ישראל ולספחה בחוק הוא מה שהגיש לנתניהו את הקדנציה הזו, ולא האמונה כי ביכולתו לשפר את החיים בתוך מדינת ישראל, גופא. החשש ממסירת נתחים מארץ ישראל ל"ערבים המובלים אל הקלפי באוטובוסים" הוא מה שהסית ארבעה-חמישה מנדטים מן "הבית היהודי" ל"ליכוד", ולא החשש כי תחת הרצוג תקרוס מערכת הבריאות או ימשיכו לעלות מחירי הדיור, בתוך הקו הירוק. נסיגתו של נתניהו מנאום "בר אילן", נאום הנגד שלו נגד הדגנרט יאיר גרבוז בנאום עצרת הימין הקיצוני בתל אביב (כל זאת בזמן שדניאלה וייס, מחלוצות מחנה הסיפוח יו"ש מפזזת בגבו), כמו גם הצהרותיו האנטי-ערביות בימים המסכמים של הקמפיין הוא מה שיצר את המומנטום שהוביל לניצחון הימין בבחירות האלה. בניסוח ברור יותר: עד בחירות 2015 הימין הישראלי, מבגין ואילך, החילוני ברובו, תמך לכאורה בעמדה לפיה יש למסור שטחים משטחי ישראל כדי להגן על שלומה, בטחונה וכלכלתה של מדינת ישראל (בגין: "אנחנו נלחמים היום על השלום! אשרינו שזכינו! כן, יש קשיים בשלום... יש מכאובים למען השלום, יש! יש קרבנות למען השלום, יש! כולם עדיפים מקרבנות המלחמה!”)
מבחירות 2015 ואילך, הימין הישראלי, החילוני והדתי כאחד, מחזיק בדעה המוצהרת לפיה אין לוותר על שטחי ארץ ישראל בשום מקרה ובשום תנאי – אף פעם. ההפך הוא הנכון: את ההתנחלויות יש לספח למדינת ישראל יהיה המחיר הכלכלי, המדיני, המשפטי והתרבותי של זה אשר יהיה. הנימוקים מגוונים ונעים מן הביטחוני ("ייכנסו לשם מחבלים") לבין הערכיים ("אלה חבלי ארץ קדושים", "אף מדינה בהיסטוריה לא וויתרה על שטחים מארצה") אך בשורת התוצאה, העמדה היא עמדתו של נפתלי בנט עוד מימיו כמזכ"ל יש"ע, שהיא עמדת "ישראל שלי" (איילת שקד) שהיא עמדת "אם תרצו" (רונן שובל), שניים מהאירגונים שהוקמו על ידי איש "הבית היהודי" נחי אייל, אחרי ההתנתקות מעזה – כדי למנוע כל נסיגה נוספת מסנטימטר כלשהו מיו"ש.
העמדה היא זו: מדינת ישראל היא קודם כל מדינה ליהודים, ואחר כך מדינה לשאר אזרחיה. את יו"ש יש לספח למדינת ישראל בדיוק כפי שסופח רמת הגולן. מדינה פלסטינית אף פעם לא תקום, לא היום וגם לא בעוד מאתיים שנה, גם אם כל הפלסטינים בשטחים יתפקדו ל"ליכוד" מהסיבה הפשוטה שאין הבדל ממשי בין חברון לבין קרית גת למעט זה: שחברון קדושה יותר, חשובה יותר, מצדיקה את כל הקרבנות שתושבי חברון ותושבי קרית גת כאחד, יצטרכו לשלם על המשך האחיזה בקרית ארבע. לסדרות ההנחות האלה יש להוסיף גם את זו: יש לעודד את הגירתם של אזרחי ישראל הערבים, אל ארצות ערב אחרים כמו גם את נטישתם של הפלסטינים ביהודה ושומרון אל מדינתם האמיתית ירדן, ואם זה לא ילך בדרך "מנומסת" - "ייתכן מאד" שלא תהיה ברירה אלא "להעניק להם מעמד אזרחי נחות".
השמאל עושה בימים אלה חשבון נפש נוקב, וחיוני מאין כמוהו, סביב השאלה האם הוא אשכנזי, מתנשא וגזעני.
הימין (כולל דאום) עדיין לא החל לעשות חשבון נפש סביב השאלה האם באמת, מן הבחירות האלה ואילך, ארץ ישראל חשובה ממדינת ישראל וישראל היא מדינה ליהודים. עוד לא שמעתי אנשי ימין שואלים מה זה אומר על הימין, מה זה אומר עלינו, מה זה אומר על הקרבנות שכולנו, ימין ושמאל כאחד, נצטרך להקריב כדי לממש את סדר העדיפויות הזה ומה זה אומר על הרעיון הציוני לפיו ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית. להבדיל מליהודים בלבד, ושבה הישובים מן העבר השני של הקו הירוק חשובים וקדושים – מן היישובים מן העבר הזה.