בהיעדר תסריט מובטח לפיו ב-18 במרץ יישמעו המילים: "שרה'לה, הולכים", כפי שניבאו רוב הפרשנים שייחלו לכך עם נפילת הממשלה בראשית דצמבר, התמסרו השבוע פרשני המרכז-שמאל לנבירה מרירה ופולנית-משהו, בשורשי השאלה: "איך יכול להיות שרוב העם מצביע ליכוד". אורי משגב, ב"הארץ", הודה שהוא לא מצליח לפתור את "חידת המצביעים" שישלשלו ב-17 במרץ "מחל". רוגל אלפר, באותו העיתון, קרא להבין כי "מתנגדי השקפת העולם שנתניהו מייצג" הם "מיעוט מתכווץ" שעל כן צפוי לנו חורף שמרני אינסופי.
"ארץ נהדרת", באחד מרגעיה המוצלחים בעונתה ה-12, מיקמה את "נתניהו" בין רקדניות חבושות צילינדר בצבעי הדגל האמריקני ו/או אוחזות גלידת פיסטוק בגובה אדם כדי להניח "לו" להסביר לנו אגב שיר עולץ א-לה ברודווי, כי "מה שלא יהיה נבחר אותו". או בלשונם: "עשיתי בפריז כבוד גדול / כשנדחפתי עם שיער סגול – מה שלא יהיה שוב תבחרו אותי..." במערכון נפרד מצב העניינים האלקטוראלי-אובססיבי הזה כונה "קללת נתניהו". במסגרתה, נתניהו איננו יכול שלא להיבחר וזוהי ה"קללה שעל ראשו".
>> מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? השאלון שבודק איזו מפלגה מתאימה לכם
הקללה שהושתה על ראשו של מקבת קבעה כי לעולם לא יירצח על ידי אדם יליד-אישה. זו שהושתה על ראשו של נתניהו, כמו גם על ליידי-נתניהו, נטען השבוע, קובעת כי לעולם לא יודח על ידי יליד הארץ שמשלם את מיסיו כאן – ולא בווגאס.
אלא שהקביעה הזו, מפתה ככל שתהיה לנוכח האחריות שהיא מסירה מכתפיהם של אזרחי ישראל ופרשניה, מייצגת עצלות עיתונאית-פוליטית. מציאויות אלקטוראליות אינן "קללות" ובין העצים המקיפים את כנסת ישראל לא ספונות מכשפות שייקספיריות המלחשות בחרוזים. "קללת נתניהו", כמו רוב האקסיומות הפוליטיות שליוו את המדינה הזו כמו גם מדינות אחרות ("נתניהו יחתום הסכם שלום כי אין לו ברירה"; "קארל רוב, יועצו של בוש הבן, הנדס את הפוליטיקה האמריקנית כך שישרור בה לעד רוב רפובליקני"), הן אמת הרשומה על קרח שאורך חייה תלוי אך ורק במשתנים פוליטיים מוחשיים.
או בניסוח אחר: עכוזו של נתניהו, כמו עכוזם של פוליטיקאים אחרים, לא מכוסה בזימים התופסים מאליהם את הכיסא שהוא יושב עליו. האקסיומה "מה שלא יהיה ישראל תבחר נתניהו", שהתנפצה ב-99' (גם אז אמרו את זה, "ביבי קוסם" וכו'), היא תוצאה של פקטורים פוליטיים קונקרטיים שחלקם הן יצירי כפם של נתניהו ומחנהו, חלקם קשורות לתהליכים שעברו ועוברים על הציבור הישראלי ואחרים – קשורים למועמדים שמנגד.
נמנה אם כן, לרווחת המחנה שמסרב להאמין לקמעים וכשפים, את הסיבות לכך שהציבור הישראלי מתקשה בנקודת הזמן הזו למשוך את הכיסא מתחת לעכוזם של המלך ביבי, ליידי שרה.
שרה נתניהו
מועמדים באשר הם מותקפים לא רק בשל עמדותיהם אלא גם בגין סגנון חייהם, ראוותנותם או זחיחותם. אשתו של ג'ון קרי עוררה אנטגוניזם אמריקני שהזיק לבעלה, כמיליארדרית עשירה, מנותקת וחובבת אירופה. ראשה של הילארי קלינטון כמעט נערף פוליטית, כשאמרה שאין לה כוונה "להיות מהנשים האלה שאופות עוגיות כל היום", בתארה את תכניותיה ליום שאחרי בחירת בעלה.
ביל קלינטון נענש בגין ניאופיו החוקיים למהדרין כמו שבוש נענש על האמירה לפיה "אלוהים אמר לו" לצאת למלחמה נגד עיראק, כמו בגין העובדה שעליה הכריז בכל הזדמנות, שהוא הולך לישון מוקדם מדי יום ושחלק ניכר משעות הערות שלו מוקדשות לאימונים גופניים. כאילו הבית הלבן הוא הכלאה בין כנסייה אוונגליסטית לג'ים.
את נתניהו לעומת כל אלה, אי אפשר להתקיף אישית. הסיבה היא מהלך פוליטי-מיצובי מבריק שהאחראי לו הוא בין השאר נתניהו, לפיו את חייו הפרטיים "מנהלת שרה". שעל כן כל מתקפה על סגנון חייו היא למעשה מתקפה לא הוגנת על אשתו שאיננה "גוף מבוקר", כדברי עורך הדין דוד שמרון. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מצב העניינים לפיו רובו של הציבור הישראלי חושב ששרה נתניהו היא "קצת משוגעת" – מיטיב עם בעלה. כי כל פרשה הנוגעת להתנהלות אישית נקשרת אל שמה, במקום אל שמו.
חמאס
סיסמת הבחירות של הליכוד בראשות נתניהו ב 2006, הייתה "חזק מול החמאס". יועצי הבחירות של הליכוד הסבירו אז כי הסקרים שערכו, ושניבאו בוודאי הפסד מוחץ לביבי (שקטף אז 12 מנדטים עלובים, קללה או לא קללה) – גילו כי זהו יתרונו הכמעט יחיד של נתניהו על אולמרט או פרץ. לאמור, שהוא תקיף יותר במלחמתו מול שליטי עזה.
זה לא מקרי. חמאס - מבחינה פוליטית גרידא ובוודאי ובוודאי שלא מכל בחינה אחרת - הוא בן בריתו של נתניהו פעם אחר פעם. לולא נקרעו לגזרים אוטובוסים בחוצות תל אביב, נתניה וירושלים בחודשים שריצפו את המפתן המדמם של בחירות 96' – נתניהו, שניצח ב 30 אלף קולות, היה מפסיד. רצח אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל מיקם את נתניהו בקיץ 2014 ליד גופותיהם העטופות בדגל, אירוע טרגי מעין כמוהו עבור המשפחות עצמם, כלל ישראל ונתניהו כאדם – אך בוננזה פוליטית מאין כמוה שהשתקפה בסקרי דעת הקהל חיש מהר. מבצע "צוק איתן" שבמהלכו נחשפו "מנהרות הטרור", כפי שכונו חיש מהר על ידי תסריטאי נתניהו, היה בבחינת אוויר חם תחת כנפיו של ראש הממשלה ששלוש שנים קודם לכן, בשיאה של המחאה החברתית, נתפס כאנטי-ישראלי במובן הרחב. אומרים שנתניהו מחזיק בלשכתו פסל ראש של צ'רצ'יל. מהבחינה הפוליטית-אלקטוראלית, הגיוני הרבה יותר שיחזיק תבליט של איסמעיל הנייה.
התודעה המחנאית של הימין, האגואיזם המפלגתי של השמאל
בימין, "ירי (פוליטי) בתוך הנגמ"ש", נתפס כמהלך טראומתי מפרנס סיוטים לחים. המחנה היש"עי התאפק והתאפק עד שתקף את אריק שרון ערב ההתנתקות וגם זה לווה בחיבוטי נפש. נפתלי בנט התפתל ככעך בשבועות האחרונים עד שהצליח להזליף מחובו כמה זרזיפי ביקורת על ראש ממשלה בטוויטר. התבטאות אמביוולנטית של אביגדור ליברמן מלפני כשבועיים לפיה "לא יפסול ישיבה עם המחנה הציוני", התפרשה בימין כמו בתקשורת, כאילו מנכ"ל הליכוד לשעבר יצא עם אורי אבנרי לשתול עצי זית בבילעין.
השמאל, לעומת הימין, הוא לשבי"ה שבה הקירות מחוררים מרוב ירי ידידותי זה על זה. לאנשי מפלגת העבודה אין בעיה ללכלך על השם "המחנה הציוני", בעיצומו של קמפיין. לזהבה גלאון אין כל עכבות שימנעו מבעדה ללכלך על הרצוג באמצעות שלטים באורך בניינים כדי לגרד עוד חצי מנדט. גדעון לוי, פרשן בכיר ב"הארץ" מסוגל לכתוב את מה שאיש לא יכתוב ב"ישראל היום" – לאמור, שהמועמד שמנגד עדיף. בד בבד כל חבר כנסת הוא "סוכן חופשי", מפלגה של איש אחד בפוטנציה ש"טובת המחנה" היא עבורו הצעה בלבד שלעולם תיסוג מפני "האמת הפרטית שלו/ה". את כל זה אפשר לנסח גם כך: הימין יודע להתאחד כדי לנצח. השמאל מעדיף אגואיזם צרוף המסווה עצמו כ"נאמנות לדרך".
מצביעי ישראל רוצים גבר עם עבר צבאי
שני המועמדים היחידים של "מפלגת העבודה" ב-24 השנים האחרונות שהביסו מועמד ליכודי הם יצחק רבין ואהוד ברק. אולמרט ניצח ב-2006 בזכות הקישור לאריק שרון. נתניהו אמנם אף פעם לא שחרר את הכותל או החזיק אריה כחיית בית (או שמא?) אבל הוא בוגר סיירת מטכ"ל, אח שכול של יוני וסגנון התנהלותו, המבוים בחלקו, כל כולו משדר "אני ביטחוניסט".
מחנה המרכז-השמאל לעומת זאת, לפחות מאז 99', מתעקש להגיש לבוחרים הישראלים מועמדים ראויים נעדרי הילה צבאית. שלי יחימוביץ' הייתה כזו, עמיר פרץ היה כזה וכעת הרצוג. זה עובד בשעות הפוגה ביטחונית נעדרי סירנות. זה לא עובד כל אימת שהחמאס או החיזבאללה, בני הברית האלקטוראליים של נתניהו, יורים את מה שהם יורים לאן שהם יורים ביוזמתם או כתגובה למהלך של נתניהו עצמו. במצב עניינים כזה נושרים המנדטים דרך אצבעותיה של מפלגת העבודה כמו חול דרך פומפייה. כאשר המועמד המתמודד מול נתניהו הוא אריק שרון – זה לא משרת את יו"ר הליכוד כי מנגד עומד "גבר" רציני יותר עם רזומה צבאי באורך תעלת סואץ. כאשר המועמד שמנגד היא עיתונאית לשעבר, יו"ר הסתדרות לשעבר, או עורך דין – זה לא מחזיק גריז. אזרחי ישראל מעדיפים ראש ממשלה ממין זכר שבארונו תלויים מדים.
נתניהו מיטיב לשקר
הניסיון מלמד כי פוליטיקאים ברי-בחירה יודעים לעוות את האמת לצרכיהם מבלי להישמע כדוברי שקר. קלינטון כתב את הספר, בתחום הזה. אהוד ברק כתב פרק, בהבטיחו "מהפכה אזרחית" אחרי כישלון קמפ דיוויד ב-2000, מהפכה שאותה לא באמת התכוון לקיים.
ציפי לבני לעומת נתניהו, Famously כמו שאומרים, העדיפה שלא לשקר לשותפיה הקואליציוניים אחרי ניצחונה ב 2009 מאשר להיות ראשת ממשלה. נתניהו, לעומתה, הבטיח להם בנחת דברים שלא התכוון לקיים והפך לראש ממשלה במקומה. אותו הנתניהו ממש הקים את "ועדת טרכטנברג" בשיאה של מחאת 2011 אחרי שהבטיח לפרופ' טרכטנברג כי הוא מוכן "להפוך את עורו" אידיאולוגית ולהפוך משמרן לסוציאליסט – אם מסקנות הוועדה יחייבו את זה. נתניהו שיקר אז (דברי טרכטנברג) כמו שהוא שיקר כאשר הבטיח למובילי דעת קהל, עיתונאים, פוליטיקאים מרחבי העולם ושותפים קואליציוניים מן המרכז ושמאלה – כי הוא עומד להיהפך ל"דה-גול ישראלי" ולחלק את הארץ כדי למנוע מדינה דו לאומית.
ועוד לא אמרנו כלום על כינויה של רשימת המחנה הציוני "אנטי-ציונית". או על הראיון לאיילה חסון שבו הכחיש כי הצביע בעד ההתנתקות מעזה ושעליו אמר עמית סגל: "הארכיון הארור הזה מקשה על הח"כים". נעצור כאן את הדוגמאות כדי שלא להפוך טור בן אלף מילים לנובלה בת מאתיים עמוד.
השורה התחתונה היא זו: נתניהו הוא שקרן מעולה. רהוט, נטול גמגום, משכנע גם את עצמו כך נדמה כי הארץ היא הרקיע וההפך. על התועלת של התכונה הזו כבר העיד מארק טווין: "שקר יכול להקיף את חצי העולם בזמן שהאמת עסוקה בלרכוס את נעליה".