הבחירות עברו. הכול נגמר, היה נחמד. כחלון תופר חליפות ויגאל סרנה אורז מזוודות, והגיע הזמן להעניק כמה תובנות מהקמפיין המטורלל שהתרחש עד כה. מוכנים? נתחיל:
מה נשתנה?
כל מיני משקיפים חכמים טענו ששום דבר לא השתנה מהכנסת הקודמת: גוש ליכוד-בנט-ליברמן נשאר בגודלו, גוש השמאל נשאר כפי שהוא, גוש המרכז (לפיד-קדימה-כחלון) נשאר עם אותו מספר מנדטים, ורק המפלגות הערביות הוסיפו מעט מנדטים והמפלגות החרדיות הפחיתו. שטויות. המעבר של המנדטים מלפיד לכחלון (לא ישירות) שינה הכול: כחלון, בניגוד לדמיונות ולחשיבה-המאווה (תרגום שהמצאתי הרגע ל-wishful thinking) של השמאל ושל התקשורת, הוא איש ימין. ימין כלכלי, ימין פוליטי, בדיוק כמו נתניהו. לפיכך המעבר הזה של קולות מהשמאל לימין מאפשר סוף סוף ממשלה יציבה והומוגנית, שונה לאין ערוך מזו המקרטעת האחרונה, שבה לבני ולפיד משכו שמאלה, בנט ימינה, וליברמן שאוֹלה. אילו רק בשביל זה היה שווה ללכת לבחירות, דיינו.
מי הרוויח ומי הפסיד?
שוב חכמולוגים למיניהם מצביעים על הפסד המנדטים החרדי. אז נכון, החרדים ירדו במנדטים, אבל כמו שאומר הפתגם העממי, טוב מנדט אחד ביד משנים על העץ האופוזיציוני. בנט הפסיד ארבעה מנדטים לעומת כוחו בכנסת היוצאת, אבל אלה נתרמו למטרה נעלה - שימור הדומיננטיות של הליכוד - ובסופו של דבר כוחו הקואליציוני לא ישתנה במיוחד; בקואליציה הנוכחית, אם הוא פורש, הממשלה נופלת. לפיד, לעומת זאת, אף שכמעט לא מדברים על זה, הוא המפסיד הגדול. לא רק שהוא צנח צניחה חופשית מ-19 מנדטים ל-11 - הוא גם מוחרם מכל קואליציה טבעית של נתניהו בגלל שהפך עצמו למוקצה אצל החרדים, ושלא כאנשי שמאל אמיתיים, הוא לא ממש יודע מה לעשות באופוזיציה. רחמים, יהודים, רחמים! אה, והערבים קיבלו עוד 2-3 מנדטים. כל הכבוד. מה הם יעשו איתם? עוד מאותו דבר. כלומר במידה רבה שום כלום.
הפוליטיקאים
אסור להאמין לפוליטיקאים! כך מחנכים אותנו שוב ושוב. אבל לא. חברים, כדאי לכם לסמוך על המילה של פוליטיקאים הרבה יותר משאתם סומכים על זו של העיתונאים. בדרך כלל כשהם מצהירים משהו הם אכן עומדים בו. לרוב כמובן צריך לדייק בדבריהם ולהבין שמה שנראה כסתירה אינו סתירה; קורה גם שפוליטיקאי משנה את דעתו או סתם משקר - אבל אלו החריגים.
בפעם הבאה כדאי שתקשיבו היטב להצהרות של פוליטיקאים, ותאמינו להם. הסיבה פשוטה: בניגוד לעיתונאי, הפוליטיקאי צריך לתת דין וחשבון בסוף לקהל הבוחרים שלו. ובעוד עיתונאי יכול ללהג בלי קשר למציאות ולדעות קוראיו, הפוליטיקאי צריך בסוף את הקול של בוחריו. ופוליטיקאי שמבטיח דבר אחד לבוחריו ועושה ההפך, נדון בדרך כלל למפלה. (בדרך כלל, כי ברור שיש יוצאים מן הכלל בולטים, כמו שרון וההתנתקות. אבל זה נושא נפרד).
התעמולונים
מילה על שני התעמולונים במערכת הבחירות הזו, ישראל היום וידיעות אחרונות - ynet. זו הייתה מלחמת הון-שלטון-עיתון של ממש, ויסודה בחוק מזעזע שניסה להעביר נוני מוזס כדי לחסל את התחרות מולו. אז הדמוקרטיה ניצחה ונוני מוזס הפסיד, ולמד בדרך הקשה שכשאתה הופך את העיתון שלך לפראבדה, אנשים קוראים אותו כמו שהיו קוראים את פראבדה ברוסיה: יודעים שזו תעמולה בוטה, ומסננים את שביבי האמת אם עודם קיימים. זה לא ששני העיתונים איזנו אחד את השני - אנשים פשוט התעלמו מהתעמולה שבהם, או שהיא פשוט דחקה אותם להצביע לצד השני. רוצים ראיה? מערכת הבחירות הקודמת, שבה נוני עדיין לא לקח צד. לראש הממשלה היה עיתון משלו, עם קמפיין חסר מעצורים - ועם תוצאות בחירות לא מזהירות מבחינתו.
חשבון נפש
כשאתם עושים חשבון נפש בנוסח "לא דיברנו מספיק אל המזרחים והפריפריה שביבי דופק אותם והם מצביעים להם בכל זאת", כמו שאמרו כמה פוליטיקאים ועיתונאים - הייתי ממליץ לכם לעשות חשבון נפש על חשבון הנפש ולחשוב שאולי, אולי-אולי, המזרחים והפריפריה הם לא כאלה נאנדרטליים מנשקי מזוזות אידיוטים, ושאולי חכמת החיים שלהם וההבנה שלהם במה טוב להם, למדינה ולכלכלה, טובה בהרבה מהנונסנס השמאלני שהואבסתם בו באקדמיה ובספרים של נעמי קליין. אבל מה אני מבין, כנראה לא דיברתי מספיק אל השמאלנים שהכלכלה השמאלנית דופקת אותם ובכל זאת הם ממשיכים לתמוך בה.