לא סתם נתניהו לא פירסם מצע (יש המתבדחים כי במרתפי מצודת זאב יושבים עדיין כמה כלכלנים ועובדים במרץ על מצע לליכוד, וממש אוטוטו הוא ייצא לאור). נתניהו פשוט ידע שזה לא מעניין אף אחד, מלבד כמה אנשי תקשורת פה ושם. ולא רק מצע - גם מדיניות, אידיאולוגיה, הבטחות ותוכניות עבודה הן לא בסיס להחלטות הצבעה בישראל.
בחירות 2015, כמו בחירות 2013, הוכיחו שההצבעה בישראל נקבעת לפי מארג של זהויות ושייכויות - ולא כל כך לפי עמדות, דעות והשקפת עולם. גם כיום, עמוק בתוך העשור השני של המילניום השלישי, ישראל היא מדינה שבטית, מפוצלת ומפולגת. למעשה, נראה כאילו מתנהלות כאן כמה מדינות מקבילות, עם זהויות תרבותיות וחברתיות שונות.
אלה לא רק מדינת הימין ומדינת השמאל, עם הפערים הגיאוגרפיים המתבקשים - ימין בשכונות, בשולי הערים הגדולות, בערים הבינוניות ובפריפריה, והשמאל ביישובי המרכז העשירים. אלה לא רק מדינת תל אביב ומדינת ירושלים, אלא גם מדינת המתנחלים, מדינת החרדים ומדינת הערבים. אם מלחמת צוק איתן הוציאה לאור את הקיטוב בין יהודים לערבים, בחירות 2015 הראו שוב את הקיטוב בעם ישראל. במובן זה, הצלחת המלה "כולנו" (של כחלון) בבחירות היא קצת אירונית. אין כולנו אחד, יש המון כולנו־אים.
לפחות חמש מדינות שונות, ועוד כמה מדינות לוויין קטנות יותר, מתנהלות כאן זו לצד זו. לכל מדינה יישובים משלה, שפה, הנהגה ועיתון. לבוחרים בכל אחת מהן יש בוודאי מושג על הכיוונים שהמפלגות ומנהיגיהן רוצים לקחת אותנו אליהם, יש להם דעות על כל נושא שבעולם, הם כועסים ומתעצבנים על הממשלה, או מעודדים אותה לעשות צעדים ורפורמות. אלא שכל זה פשוט נדחק אצלם לירכתי התודעה כשהם נכנסים לקלפי להצביע.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, האכיל אותנו בכפית באיום האיראני - אבל איראן כלל לא קיימת בשיקולי ההצבעה (המזל של נתניהו שהוא הבין את זה מיד לאחר הקונגרס, ושכח מאיראן). גם המחאה החברתית, יוקר המחיה, מחירי הדיור, תקציב הביטחון או הצרות של מערכות הבריאות והחינוך - לכל אלה אין כמעט נוכחות בקלפי. כמה מיטות יש במסדרון וכמה ילדים בכיתה זה חשוב, אבל לא כפקטור בבחירות.
מה כן? החיבור לקבוצת ההתייחסות הדתית, העדתית, המגזרית והמעמדית, ועמו השנאה, הגזענות והניכור כלפי האחרים. הבעיה היא לא בקמפיין הגרוע והמתנשא של השמאל, או בקמפיין "תצילו אותי" המוצלח של נתניהו. נכון, אלה גרמו לנדידת מנדטים מפה לשם. אבל ברור שהזרמים התת־קרקעיים בישראל עמוקים בהרבה ממה שנראה על פני השטח.
1. שכן עשיר, שכן עני
שלושה יישובים חזקים ועשירים בלבד יש באשכול העשירי - האשכול שבראש רשימת האשכולות במדד הכלכלי־חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: סביון, כפר שמריהו ועומר. ואיזו קואלציה היתה מוקמת בהם? כמובן, קואליציית שמאל חזקה ויציבה.
בסביון מקבל המחנה הציוני 44% (יותר מפי שניים משקיבלו התנועה ומפלגת העבודה יחדיו בבחירות הקודמות), יש עתיד גורפת 17.4%, ואילו מרצ מקבלת כמעט 9% (11 מנדטים). קואליציה של שלוש מפלגות גוש השמאל מונה בסביון 84 מנדטים (לעומת 39 מנדטים בתוצאות האמת הארציות).
לעומת זאת, באור יהודה, ממש מעבר לכביש (ובפער סוציו־אקונומי של חמישה אשכולות), הליכוד קיבל 40% מהקולות וש"ס 14% (57 מנדטים לשתי מפלגות). בעומר, קואליציה של המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ היתה מקבלת 72 מנדטים, ואילו בכפר שמריהו עובר המחנה הציוני את ה–50% והליכוד צונח ל–13%. התוצאות דומות גם ביישובי האשכול התשיעי החזק - רמת השרון, גבעתיים, קרית טבעון ואחרות.
ואיך נראות הקואליציות ביישובים מהאשכולות העניים ביותר? זה קל. מדובר ביישובים חרדיים, שבהם שולטות יהדות התורה וש"ס ללא עוררין, וביישובי בדואים וערבים, שבהם שולטת הרשימה המשותפת. איימן עודה מקבל בתל שבע 90% מהקולות, ואילו יעקב ליצמן מקבל במודיעין עילית 75% מהקולות.
2. תחת אותם קסאמים
בשדרות, עיר עם לא מעט מצוקות כלכליות־חברתיות וקסאמים (שאפילו מר ביטחון ומר כלכלה לא הצליח לפתור), זכה הליכוד ב–43% מהקולות (52 מנדטים). המחנה הציוני קיבל רק 7.5%, שלא לדבר על לפיד ומרצ שמתרסקים בעיר שבה מתגוררים עמיר פרץ ואלי מויאל. התמונה בשדרות דומה למדי לשאר עיירות הפיתוח. בקרית שמונה, למשל, הליכוד מקבל 39% מהקולות, והמחנה הציוני פחות מ–10%.
נתיבות היא בכלל מדינה בפני עצמה. עיר חצרות הרבנים העניקה לליכוד כמעט 30% מהקולות, לש"ס 23% וליחד של אלי ישי 19% (23 מנדטים). נתניהו, ישי, נפתלי בנט, אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה כחלון מביאים קואליציה מדהימה של 116 מנדטים בנתיבות. בוז'י הרצוג וציפי לבני היו מכניסים לכנסת של נתיבות רק את עצמם, ובקושי (בתנאי, כמובן, שהיו מורידים את אחוז החסימה ל–2%).
בקיבוצי עוטף עזה חטפו בשנים האחרונות את אותם טילים כמו בשדרות (וגם בנתיבות חטפו לא מעט), ובכל זאת הם נתנו (כצפוי) את קולם לגוש השמאל. נחל עוז, הקיבוץ שבו נהרג בצוק איתן הילד בן ה–4, דניאל טרגרמן, מפגיעת פצמ"ר, נתן למחנה הציוני 57% מהקולות, ללפיד 16% ולמרצ 9.5% - יחד 84 מנדטים. הליכוד מקבל בנחל עוז פחות מ–5% - כמעט כמו עלה ירוק.
3. 70 מנדטים לגוש השמאל. בתל אביב
בממשלת תל אביב, הרוטציה בין הרצוג ללבני לא היתה מתבטלת כמובן. השניים היו מצליחים להרכיב קואליציה עם המחנה הציוני (34.3%), מרצ (13%) ולפיד (11.5%), ובסך הכל גורפים 70 מנדטים. ממשלת ירושלים, לו היתה מורכבת מהקואליציה שאליה חותר נתניהו כעת (בתוספת יחד), היתה הרבה יותר יציבה מממשלת השמאל בתל אביב - 93 מנדטים (הליכוד עם 24.2%, יהדות התורה עם 21.1%, ש"ס עם 12%, הבית היהודי עם 8.3%, כולנו עם 4.7% ויחד עם 7.18%). יש עתיד זוכה בעיר הבירה ל–4% בלבד. כמעט כמו מרצ.
4. הרצוג הוא הלפיד החדש
לא רק ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של לפיד בבחירות הקודמות, השתלטו הרצוג ולבני על המקום של לפיד, אלא גם בתוצאות האמת. החיבור ביניהם זכה לניצחון סוחף ביישובי המעמד הבינוני־הגבוה, בדומה להישג של לפיד ב–2013, ובכמה יישובים אף יותר מכך. ברעננה צנח לפיד מ–24% ל–14%, ואילו המחנה הציוני (עם התנועה) עלה מ–22% ל–32% - בדיוק אותם 10% מהקולות שאיבד לפיד.
קיסריה העשירה, שבה בנה ראש הממשלה את בית הקבע שלו (אם אי־פעם ינטוש את המעון המתפורר), העניקה לבוז'י ולציפי 37.6% מהקולות (45 מנדטים), ואילו לליכוד רק 22.8% (קצת פחות מבפילוח הארצי). בבחירות הקודמות קיבל לפיד בקיסריה כמעט 30% מהקולות, ואילו העבודה בראשות יחימוביץ' רק 13%. יש עתיד צנחה בקיסריה ל–17%.
במושב המבוסס ניר צבי קיבל לפיד בבחירות הקודמות 35 מנדטים, ואילו הפעם הוא יוצא עם 22 בלבד. הרצוג מקבל בניר צבי 55 מנדטים (20 מנדטים יותר מאשר העבודה והתנועה יחד בבחירות הקודמות). גם ריקי כהן מחדרה, אותה דמות מדומיינת שלפיד חפר עליה בתחילת כהונתו, ושלה הבטיח לדאוג, התאכזבה משר האוצר לשעבר: בבחירות 2013 נתנה לו חדרה 16% מהקולות, ובבחירות הנוכחיות רק 9.8%.
בדימונה, העיר של מאיר כהן, שר הרווחה לשעבר מיש עתיד, קיבל הליכוד 41% מהקולות - 28% יותר מבבחירות הקודמות. יש עתיד צנחה בדימונה מ–14% ל–9%. הכישלון של לפיד הוא לפיכך עצום. מעבר לכך שאיבד 200 אלף קולות ויותר מ–40% מכוחו בכנסת ושהוא עובר לאופוזיציה לאחר שהחזיק באחד התפקידים החזקים במשק - הוא גם מאבד את מקומו כמנהיג השבט הלבן, לפחות בשלב זה, להרצוג את לבני.
5. הערים המעורבות - דגם לישראל העתידית?
על רקע האמירות המזעזעות של נתניהו בימים האחרונים נגד הערבים - אמירות שתהום פעורה בינן לבין ממלכתיות ודמוקרטיה - מעניין לבדוק את התוצאות בערים הדו־לאומיות בישראל. כך למשל, עכו, מעלות תרשיחא, נצרת ורמלה חושפות תמונה מקוטבת במיוחד של אוכלוסייה גדולה שמצביעה לימין, ולצדה שיעור גדול של מצביעי הרשימה המשותפת. האם זוהי מדינת ישראל העתידית?
הליכוד בעכו, למשל, גורף יותר מ–30% מהקולות, ואילו הרשימה המשותפת זוכה ב–26%. ישראל ביתנו של ליברמן מחרחר השנאה לערבים קיבלה בעכו יותר מ–10%, ש"ס זכתה ב–7.5% ואילו הבית היהודי ב–4.3%. גוש השמאל, בתוספת כחלון, מביא בעכו פחות מ–20 מנדטים. רמלה (שממש צמודה לניר צבי השמאלי), נתנה לליכוד 40% (המחנה הציוני קיבל בה רק 8% מהקולות, ויש עתיד 4.5%).
כמו בעכו, גם ברמלה הרשימה המשותפת היא המפלגה השנייה בגודלה, עם 15% מהקולות. ביישוב המשותף מעלות תרשיחא מתחרות הליכוד והרשימה המשותפת ראש בראש, עם 23% ו–20% בהתאמה. בנצרת מקבלת הרשימה המשותפת 92% מהקולות, ואילו בנצרת עילית הליכוד וליברמן מקבלים יחדיו 48%, ואילו הרשימה המשותפת 16%.
אם חשב מישהו שהקמפיין הפוזיטיבי של הרשימה המשותפת יביא לה הצלחה בקרב מצביעים יהודים, הוא טעה בגדול. אפילו בתל אביב, העיר החילונית הליברלית, גרפה הרשימה המשותפת אותו שיעור בדיוק כמו המפלגות הערביות בבחירות הקודמות (כולל ערביי יפו), ואפילו בכמה שברירי האחוז פחות. בירושלים אין בכלל ייצוג לרשימה המשותפת (1.2%), וגם בערים אחרות שבהן היו שיעורי הצבעה גבוהים למפלגות השמאל הערבים לא קיימים.
6. הערים הגדולות בכיס של הליכוד (חוץ מתל אביב וחיפה)
אין ספק, ההצלחה של הליכוד בבחירות עצומה - הוא מנצח בשמונה מעשר הערים הגדולות (חוץ מתל אביב וחיפה). למעשה, שיעור ההצבעה לליכוד כמעט זהה לשיעור בבחירות 2013 (23.26% לעומת 23.34% בהתאמה), אלא שהפעם הוא עשה זאת ללא ישראל ביתנו של ליברמן, שקיבלה לבדה 5.2%. יותר מ–900 אלף מצביעים שמו בקלפי מחל - 30 אלף קולות יותר משקיבלו נתניהו וליברמן יחד בבחירות הקודמות.
הכישלון של גוש השמאל מורגש הכי טוב בפריפריה ובשכונות, שבהן הוא כמעט לא קיים. כך למשל בבאר שבע, שבה זוכה רוביק דנילוביץ', איש העבודה, בבחירות לעירייה בתוצאה שמזכירה את זו של אסד בסוריה, מקבל המחנה הציוני רק קצת יותר מ–12%, ואילו הליכוד מנצח בהליכה, עם כמעט 38%. התמונה בבאר שבע דומה לתוצאות בערים כמו בת ים, נתניה, עפולה, חולון, חדרה, אשדוד ואשקלון.
7. ובזכותן - חשיפה תקשורתית, כישלון בקלפי
ובזכותן, מפלגת הנשים החרדיות, קיבלה אמנם חשיפה נאה בתקשורת החילונית, אבל זה לא עזר לה בקלפי. בירושלים קיבלה ובזכותן רק 0.1% מהקולות, 253 פתקים. בבני ברק היא רשמה כישלון קולוסאלי, 0.04% מהקולות (30 פתקים) - אפילו פחות מעלה ירוק וממרצ - ובמודיעין עילית היא זכתה רק ב–8 פתקים, 2 פחות מלפיד שנוא החרדים.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
רביב דרוקר: "התוצאות נחתו עלי בבום. אולי אנחנו חיים בלה לה לנד"
קמיל פוקס על כישלון המדגמים: "כשסיפרו לי על התוצאות, חשבתי שאני מת"