ביום רביעי בלילה, ב-23:40, הודיע נתניהו לנשיא שעלה בידו. זה היה בתום 38 ימים מורטי עצבים, שבמהלכם נתן לשותפיו הקואליציוניים מאחזי שליטה שלא חלמו עליהם. ההסכם עם יהדות התורה כולל 140 סעיפים ובתוכם רפורמות שלא הצליחו להעביר עשרות בשנים: חוק יסוד: לימוד תורה, למשל, יקבע את המעמד העליון של ערך לימוד התורה וימנע מבג"ץ לפסול בעתיד את חוק הגיוס או העברת תקציבים לא שוויונית. רק ההסכם עם בן גביר כולל למעלה מ-90 סעיפים. לשם השוואה, ההסכם בין בנט ללפיד כלל 28.

במבט ראשון זהו איננו סימן מבשר טובות: אם נתניהו לא הצליח לעמוד בפרץ מול דרישות הזויות לפרק משרדים ממשלתיים ולהעביר יחידות ואגפים חיוניים למשרדים שהכי פחות מתאימים להם, איך ינהל את המדינה ואת הקבינט? זו בהחלט תהייה מתבקשת. אבל ישנו גם תרחיש אחר – שהשותפות יבינו שזו הזדמנות של פעם בחיים וינסו לעשות הכול כדי למצות אותה. או במילים אחרות – לפעמים כשקשה במגעים הקואליציוניים, קל יותר בקרב היום-יומי, שלמעשה כבר יצא לדרך.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אלה ימים משונים למדי בכנסת ישראל – הממשלה המכהנת מתפקדת כאופוזיציה, וזו שיושבת על ספסלי האופוזיציה מנהלת את המשכן. כך הם פני הדברים כשראש הממשלה המיועד (עוד ביטוי שנכנס לחיינו לתקופה ארוכה מדי) יוזם בליץ חקיקה עוד לפני השבעת הממשלה.

 

עקרונית אין בעייתיות באישור חוקים שנועדו להבטיח שהממשלה הנכנסת תצליח לפעול באופן יעיל לאורך זמן: בנט ולפיד, למשל, ביטלו את פרצת התקציב שאפשרה לנתניהו לחמוק מהרוטציה עם גנץ, וחוקקו את "חוק הארבעה" שאמור היה לסייע להם לפצל את הליכוד – אותו חוק שנתניהו ביטל השבוע. החוקים אושרו והמדינה לא רעשה. גנץ ונתניהו שינו את כל שיטת הממשל בישראל בתוך ימים, כשיצרו ממשלה דו-ראשית שבה השרים מכל צד כפופים לראש הממשלה שלהם. גם זה התקבל יחסית בשוויון נפש.

אלא שדווקא הניסיון המר שהיה לנו עם שתי הממשלות האלה אמור היה ללמד את נבחרי הציבור שרצוי שלא להיחפז כשמדובר בשינויים הנוגעים ללב השיטה. ממשלת גנץ ונתניהו הייתה משותקת לגמרי, והחוק לא הצליח לתת לכך מענה. במשך חודשים שותקה פעילות הממשלה לחלוטין, והציבור שילם את המחיר. זה גם המקום להדגיש שאין בעיה לחוקק עוד לפני שקמה ממשלה, כל עוד יש רוב בכנסת שתומך בחוקים: לו היו מעבירים בתקופה הזו תקנות קורונה דחופות או חוקים חברתיים, כולם היו מוחאים כפיים. הבעיה בהליך החקיקה שהתקיים השבוע אינו בכך שהתקיים לפני ההשבעה, אלא שהיה צריך להשלימו עד ההשבעה – קרי, שהוא היה תחום בזמן. לנבחרי הציבור היו ימים בודדים למצוא את הניסוחים הטובים ביותר לסעיפים כבדי משקל, שחלקם מלכתחילה לא בדיוק התאפיינו בהיגיון בריא.

דוגמה מצוינת היא חוק סמוטריץ', החוק שנוגע למערכת הרגישה מכולם – מערכת הביטחון. בקואליציה העתידית טענו כי אין חדש תחת השמש: כבר היה שר במשרד הביטחון – מיכאל ביטון תחת בני גנץ. אלא שלא דומה הדבר: ביטון היה אחראי לנושאים אזרחיים כמו טיפול בזכויות ובהטבות של חיילים משוחררים, נכי צה"ל ומילואימניקים. בצלאל סמוטריץ' צפוי לקבל לידיו יחידות צבאיות עצומות שפעילותן רגישה מאין כמותה – המנהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, יחידות צבאיות לכל דבר ועניין. מאחר שצה"ל מנהל את כל החיים האזרחיים והביטחוניים ביהודה ושומרון באמצעות המתפ"ש, שסמוטריץ' יופקד עליו, אפשר לומר שהוא יהיה ראש ממשלת יהודה ושומרון (ברבע משרה, כמובן, כי הוא גם שר האוצר).

נתניהו, דרעי וסמוטריץ' בהשבעת הכנסת ה-25 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
דווקא מקואליציה שמרנית היה מצופה ליישם שינויים בזהירות. נתניהו, דרעי וסמוטריץ' בהשבעת הכנסת|צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

בנוסף, ביטון הגיע ממפלגתו של גנץ ועזר לו לממש את המדיניות שלו. שר הביטחון המיועד יואב גלנט וסמוטריץ' מגיעים ממפלגות שונות, עם תפיסות עולם שונות, מה שעלול להוביל לחילוקי דעות ואף לשיתוק. בדיונים בחוק עלתה בעיה משמעותית נוספת: סמוטריץ' יקבל אליו סמכויות ותחומי פעולה נרחבים, אבל האחריות תמשיך להיות מוטלת על גלנט. במילים אחרות – סמוטריץ' יכול לפעול כרצונו, אבל אם משהו ישתבש, האשם יהיה גלנט. בית המשפט העליון כבר הזהיר בעבר מהשילוב הקטלני שבו הסמכות בידי אדם אחד, והאחריות אצל אחר. זו הסיבה שהמוסד של סגן-שר במעמד שר נפסל בעבר.

 

גם חוק דרעי מתקדם במהירות הבזק בלי לעצור לחשוב על המשמעות שלו. הקואליציה הבאה ניסתה להציג אותו כהבהרה טכנית, לקונה שצריך היה להסדיר. הם טענו שאי אפשר להבין מהחוק אם אדם שנדון למאסר על תנאי יכול לכהן כשר. לא כך הדבר: הייעוץ המשפטי של הכנסת קבע שמדובר בחקיקה חדשה שנועדה לעקוף את המסלול המשפטי הרגיל שאריה דרעי אמור היה לצעוד בו. הנוסח הקיים קובע כך: "לא יתמנה לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון".

במילים אחרות, המחוקק כבר הביא בחשבון שלא בהכרח מדובר במאסר בפועל – ולכן קבע כי ניתן להתייחס גם ליום מתן פסק הדין. דרעי רוצה לשנות את החוק כדי להתחמק מההחלטה אם יש או אין במעשיו קלון. זה בעייתי מכמה טעמים: ראשית, ישראל מנמיכה כאן את הרף הנדרש לתפקידי שרים. מעתה והלאה התפקיד הנחשק יהיה פתוח גם בפני מי שהוא עבריין מועד, שעלול לשוב על העבירה ואף להישלח למאסר בשל כך. אבל גרוע מכך, החוק יוצר תקדים מסוכן – לראשונה, פוליטיקאי שלא רוצה להיות כפוף להחלטות מערכת אכיפת החוק פשוט יתחמק מהן באמצעות חוק שתפור למידותיו. אם דרעי עשה את זה, מדוע לא יעשו זאת אחרים? התקדים נוצר, בישראל הפוליטיקאים הם מעל החוק.

אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מנסה להתחמק ממערכת אכיפת החוק באמצעות חוק שתפור למידותיו. אריה דרעי|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לפי ההסכמים הקואליציוניים, החוקים שאושרו השבוע הם אפילו לא המנה הראשונה. הם אולי כוס המים שמגישים עוד לפני ההזמנה. המפלגות מתכננות בליץ של חוקי יסוד היסטוריים כמו חוק יסוד: לימודי תורה, חוק יסוד: השפיטה, חוק יסוד: החקיקה וחוק יסוד: ההגירה – חוקים שישנו סדרי בראשית, בייחוד בכל הנוגע לאיזונים בין הרשויות. דווקא מקואליציה שמכנה את עצמה "שמרנית" מצופה ליישם אותם בזהירות, ובאחריות, ולא לשפוך את התינוק עם המים.

דפנה ליאל (צילום: N12)
דפנה ליאל|צילום: N12