בסוף שנות ה-90, הקים הבמאי האמריקני דיוויד לינץ' שהלך לעולמו הערב (חמישי) בגיל 78, אתר פורץ דרך בכותלי האינטרנט בימיי ראשיתו ובו החל לשוחח עם מעריציו. אחד מהמעריצים האדוקים שהיו חלק מהתופעה, הוא הישראלי ירון גת שבגיל שש-עשרה התאהב בסרטיו של לינץ'. בעקבות השיחות באותם חדרי צ'אט, הוא פיתח קשר חברי עם הבמאי האגדי - קשר שנמשך עד למותו.
"אומרים 'אף פעם אל תפגוש את הגיבורים שלך, כי אתה תמיד תתאכזב', במקרה של דיוויד זה היה פשוט ההפך המוחלט", מספר גת בשיחה עם N12. "הוא בן אדם כל כך מיוחד, חיובי, חמוד, טוב לב וכיפי. הייתי נער חובב קולנוע ובגיל שש-עשרה התאהבתי בסרטים שלו. הפכתי להיות מעריץ אובססיבי. כשנוצרה הזדמנות ובשנת 1999 הוא הקדים את זמנו והקים חדרי צ'אט שאפשר היה לדבר בהם, משהו שהיה אז פלא, התחלנו לדבר וזה יצא משם ועבר אל המציאות. יצא לי לבקר אותו בבית שלו כמה וכמה פעמים והכרתי בן אדם שלא רק שלא אכזב אותי, אלא הדהים אותי בכמה שהוא היה מיוחד. אחד מרגעי השיא היה כשהוא ביקר בישראל ואז היינו צמודים במשך שבוע שלם".
"יש אומנים שההצלחה שלהם היא שילוב בין היצירה שלהם שיכולה להיות מאתגרת, לא קומוניקטיבית או מופשטת לבין האישיות שלהם שמשליכה עליה. אם האישיות היא מקסימה ומושכת אז לאנשים קל יותר לקבל יצירה מורכבת", אומר גת. "הדמות האיקונית שלו, הדוד המוזר עם ההומור המאוד ספציפי איזנה את היצירות. גם בתוכן הוא תמיד ידע לשלב אומנות טהורה לצד הומור. תמיד היה שם הרבה הרבה הומור. הוא השתמש בחומרים קיימים, רפרנסים ודימויים שחקוקים בתרבות, אבל בעולם אחר. משהו נגיש שגם מעקם את המוח".
הוא מוסיף: "האומנות שלו הצליחה לגעת בהמון אנשים. הוא אף פעם לא שכח את הרגש, גם כשהוא עשה דברים שהם מאוד אוונגרדים. היצירה תמיד באה לשנות משהו בפנים. הוא תמיד מחפש את האור שבאפלה. הוא הביא הרבה אפלה לקולנוע. אבל הגיבורים שלו תמיד מחפשים את האור. הוא גם סופר רומנטיקן. המאבק אצלו בין הטוב לרע בסרטים, הוא לפעמים מאוד פשוט, למרות שמסביב הכל מאוד מסובך. יש בזה משהו, בעיניי, שבסוף מצליח לגעת בהרבה אנשים. מעבר לזה שיש בהומור משהו שהצליח להכות בתרבות".
גם בתקופה האחרונה, על רקע המחלה של לינץ', שמרו השניים על קשר. "בכל פעם שהיה יוצא לי להגיע ללוס אנג'לס היינו נפגשים ובשאר הזמן מתכתבים. בחודשים הראשונים של המלחמה הוא התעניין במה שלומנו כאן בארץ. הוא היה בטוח שימים טובים יגיעו ויהיה שלום. הוא היה מאוד אופטימי ומאוד בתוך המדיטציה הטרנסנדנטלית. ידעתי שהוא חולה בנפחת כבר שנתיים, אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך חמור. הדבר האחרון ששמעתי עליו זה שפינו אותו מהבית בגלל השריפות בלוס אנג'לס. כמו בקלישאות של הקלישאות, אתמול פשוט הרגשתי שמשהו רע קורה. משהו גרם לי לרוץ לחנות וקניתי איזה ספר שלא היה לי. הרגשתי שמשהו שקורה. בכל 20 בינואר, יום ההולדת שלו, אני שולח לו מייל מיוחד. הייתה לי תחושה שהשנה זו תהיה הפעם האחרונה".