מותחני ריגול הם באנקר להצלחה ביקורתית ומפעל קטן לייצור רייטינג. כי בזמן הצפייה בהם עולה ניחוח סקסי של פנטזיית סוכנים סמויים והם מספקים הצצה, גם אם לא לגמרי אותנטית, לעולם של מסתורין, תככים פוליטיים, מצלמות סמויות והמון מזימות. "הסוכנות", סדרת הריגול הצרפתית שעלתה לאוויר בשנת 2015, ענתה בדיוק ובהצטיינות יתרה על כל קריטריון אפשרי של מותחן ריגול משובח וזכתה לביקורות חיוביות מאוד - הן בקרב מבקרי הטלוויזיה והן בקרב חובבי הז'אנר. היא הכירה מקרוב לצופים את חייהם של מרגלים וסוכנים סמויים, אבל לאו דווקא את הצד המסוכן שכולל מעקבים, אקדחים ופיצוצים בסגנון ג'יימס בונד וחבריו. לצד עלילות ריגול איטיות מבוססות דיבורים (והמון), היא הציגה את השגרה היומית האפורה שלהם שכוללת קפה, אהבה ושיחות ברזייה במשרד. חמש עונות נמשכה "הסוכנות", שסחפה גם את הישראלים, אבל האם אחרי הצלחה פנומנלית שכזו ברחבי העולם וגריפת סופרלטיבים מקיר לקיר - יש באמת צורך בגרסה דוברת אנגלית שלה?
ב"הסוכנות" ("The Agency") האמריקאית, שעלתה בפרמאונט+ וזמינה ב-HOT, מייקל פסבנדר מגלם את מרטיאן, סוכן סמוי שנקרא לחזור למפקדת ה-CIA בלונדון אחרי שש שנים אינטנסיביות באתיופיה, שם פעל תחת זהות בדויה. החזרה של מרטיאן למציאות האפורה של חייו הלונדוניים היא קשה ומלווה במעקבים מטעם הסוכנות (כדי לוודא את שפיותו) וניסיון לתיקון מערכת היחסים הקלוקלת עם בתו, אחרי שנעדר מחייה לתקופה ארוכה. במקביל הוא פוגש בלונדון את סמירה (ג'ודי טרנר סמית'), אהובתו האתיופית שממנה נפרד בסערה כשחזר ללונדון. אבל הביקור של סמירה בעיר הוא לא מקרי. היא מהווה חלק חשוב בשיחות חשאיות המתרחשות תחת האף של הסוכנות והממשל האמריקאי, שעלולות לגרום למשבר גיאו-פוליטי חריף. זה מוביל את מרטיאן להילחם בדילמות המוסריות ובאינטגריטי שלו ולחדש את היחסים עם סמירה. במקביל לעלילה הראשית, שהיא בעצם סיפור אהבה עם קורטוב של ריגול ומכשירי האזנה, ישנן עלילות צד נוספות, חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות - כשהכל מתנקז לפתחם של בוסקו (ריצ'רד גיר), ראש היחידה והנרי (ג'פרי רייט), המפעיל של מרטיאן.
לפני הצפייה ב"הסוכנות", כדאי לקחת בחשבון שהיא לא סדרה שמתאימה לכל אחד, בעיקר לא לצופה הממוצע שמחפש אקשן ועלילה תזזיתית, סוחפת ופעלתנית, או מרגלים שנתלים מהתקרה בסגנון טום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית". במקום זה היא מתבססת ברובה על כמה שיותר דיאלוגים ואירועים שגרתיים ואפרוריים בחיי היומיום של מרגלים, וזה מרגיש קצת משעמם. אבל היחס ל"הסוכנות" הוא אמביוולנטי. מצד אחד, קשה לומר שמדובר בסדרה גרועה - כי היא לא. התסריט מושקע, הקאסט הוא מהטופ של הטיפ-טופ והדמויות מעניינות (קצת), אבל הצפייה בכל פרק מסתיימת בעיניים טרוטות.
במרכז הסדרה ניצב סיפור האהבה הלא מרגש כל כך של מרטיאן וסמירה: הפעולות שמרטיאן המאוהב עד מעל לראש נוקט בהן לאורך כל העונה נובעות מתוך סנטימנט ולעיתים אף מרגישות אימפולסיביות, והן תוצר של המפגש הגורלי ביניהם. אבל זה סיפור אהבה שקשה להאמין לו, כי הוא נופל לאפרוריות בריטית-לונדונית, מדכאת ומלנכולית שאופפת את הסדרה כולה. בכלל, יש תחושת עננה ומועקה מתמשכת כאן, וזה מעיב על חדוות הצפייה - שכאמור, נעדרת לרוב. באמת קשה לצפות ב"הסוכנות" ולא לחשוב מה אפשר היה לעשות ב-50 הדקות שנשרפו על צפייה בפרק.
אולי כי "הסוכנות" היא סדרה שמיועדת לצופה שהוא מעל הממוצע, כזה שיודע להעריך דווקא את ה"אין", יותר מאשר את ה"יש". ויש כאן הרבה "אין"-ים: אין ריגוש ורגש מינימליים ביותר, ואין סצנות מרתקות ומותחות במיוחד. וחוץ מזה, יש תחושה מוזרה שהיוצרים לא התאמצו מספיק כדי לספק לתת זווית או גרסה אחרת לאירועים של סדרת המקור, כי הכל כאן הוא כמעט אחד לאחד, רק עם שינויים קוסמטיים קלילים. "הסוכנות" גרסת הקרואסון והבאגטים עבדה נפלא - בכל העולם - אז מה היה דחוף כל כך לחדש אותה בגרסת התה והרקיקים הבריטית? אין כאן ערך מוסף אמיתי או שדרוג מהותי ו"הסוכנות" החדשה, כך נראה, שמורה לצופים מסוימים בלבד.