ב-22 ביוני 2024, בהפגנה אחת מיני רבות למען שחרור החטופים בצומת קפלן בתל אביב, נשא הסופר דויד גרוסמן נאום תוכחה קודר - אך גם הציע לקראת סופו מסר של תקווה: "אם לא נקום מהאפר כעת, לא נקום כבר לעולם, או שנקום כל כך שונים. עכשיו זה רגע אחרון. עכשיו הזמן להילחם - אנשים, נשים. עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים, ויש למען מי להילחם, ויש על מה, כי מתנה כזאת, לא נקבל שוב לעולם, ולא תצמח לנו שוב מדינה". כעבור שבעה חודשים, במקביל ליישום ההסכם להשבת החטופים ולהפסקת האש בעזה, מילותיו של גרוסמן הפכו לשיר, או זעקה ליתר דיוק, המלווה בקליפ.
גרוסמן, ששוהה בימים אלה לסירוגין ברומא לאחר שזכה בפרס מקומי שמאפשר לו להתגורר וליצור בבירה האיטלקית בשנת הלימודים הנוכחית, הוציא אתמול (רביעי) את הפרויקט לאור. משתתפים בו סולן להקת "הדג הנחש" שאנן סטריט (עבורה כתב גרוסמן את "שירת הסטיקר"), השחקנים דרור קרן ויעל שרוני, במאי וכוכב אופרת הראפ "העיר הזאת" עמית אולמן, המפיק המוזיקלי גיא מוזס, והאומן, המאייר והפעיל החברתי זאב אנגלמאיר. ארבעת הראשונים היו שותפים להלחנת השיר, ואילו גרוסמן, סטריט, קרן, שרוני ואולמן מגישים אותו בביצוע לא שגרתי.
פתאום טסה זעקה
מילים: דויד גרוסמן
לחן: שאנן סטריט, דרור קרן, יעל שרוני, עמית אולמן, גיא מוזס
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
פתאום טסה זעקה,
משום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
העירה אותנו משינה טרופה -
זעמה -
'תגידו, אתם השתגעתם או מה?
על כל זה לוותר?
ככה, כבר להתייאש
בלי להילחם ממש?'
'עזבי', אמרנו
'תני להיאסף אל תוכֵנו,
'לבַכּות את מתינו,
'לחכות שיגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
אילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו -
אז תני להיות, רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנבזזת, הנרמסת
הארץ הנאנסת
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
באמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפי מוטלת,
והתקווה על כתפי האחרת,
מונשמת ומורדמת -
'כמה אפשר ככה, אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה.
'תראה,
הנה ככה זה קורה
ככה זה נראה כשזה ממש קורה' -
ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
נבלעות באוניות, שנבלעות בימים
איך קרה שביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת תובענית מדי, מעל
לאמצעים שלנו'
'לא, לא', לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באבנט,
'לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא היתה לכם,
התשוקה לארץ משלכם' -
'וזה לא שאנחנו בורחים'
אמרתי לאשתי
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה - -'
פתאום דיבר הילד: 'יאללה, קומו, הורים, מהאפר -
הפחד והיאוש עושים לכם בצפר -
כך דיבר בננו, ומול עיננו הלך והתעצם,
'אם לא נקום מהאפר כעת,
לא נקום כבר, לעולם' -
'או שנקום אבל שונים -
'נקום זרים ונוראים,
'נקום קשים ומרים,
'ושונאים -
'- עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון'.
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
'עכשיו זה רגע אחרון,
'אנשים שנעזבו - עוזבים.
'אנשים שננטשו - נוטשים. דבר אלי, אבי,
תנשים,
'אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
'עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
'תן לי תקווה, תן לי סיבה -
'אתה שותק, אבי, אומר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים -
'עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
'ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
'כי לא נקבל שוב כזאת מתנה, מהחיים,
'ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המדנים.
'ויש למען מי להילחם.
'הכל כעת תלוי בכם,
'עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכל תלוי
על בלימה'.
מה חיבר בין הקבוצה האקראית לכאורה? הרצון לא להיכנע לייאוש. וכמה קל לטבוע בתוכו, אף שהשבועיים האחרונים מפיחים מנה של אופטימיות עם חזרתם של חטופים נוספים לביתם. אנגלמאיר, המוכר גם בדמות האלטר-אגו בתחפושת "שושקה", נכנס לתמונה בתהליך יצירת הקליפ, המשלב את פרויקט "הגלויה היומית" שיזם. מפרוץ המלחמה, הוא מצייר ומפיץ לפחות גלויה אחת ביום, שזוכה לתהודה רחבה ברשתות החברתיות. רוב הציורים, שהוקדשו לבקשת המשפחות לחטופי ונרצחי 7 באוקטובר, מאוירים בטושים בתום ילדי ומנסים להטיל קרן אור במציאות עגומה. היום כבר מדובר על יותר מ-450 גלויות, כמספר ימי המלחמה שעדיין לא הסתיימה.
"הייתי בקפלן כשגרוסמן עלה לבמה והקריא בפעם הראשונה את 'פתאום טסה זעקה'", אומר זאב. "עמדתי עם כמה חברים בקהל והצגנו כמו בתערוכה נודדת פורטרטים מוגדלים של החטופים והחטופות שציירתי. כשהוא פנה אליי במסגרת הפרויקט ושלח לי את הטקסט, קראתי אותו פתאום באופן אחר, לאור מאות הגלויות שציירתי. עשיתי סוג של פעולת התאמה כדי להבין איך האיורים שלי יכולים להתכתב עם המלל. כמעט לא עבדתי על ציורים חדשים לקליפ, חוץ משורות מסוימות כמו 'בחור חולף על קורקינט עם אקדח באַבְנֵט' שציירתי כי זה תיאור מסוים. אבל בסופו של דבר, גרוסמן כתב טקסט שמתייחס לאפלוליות, רגעי האור והקריאה לפעולה במילים, ואני ציירתי אותם בכל יום. יש נקודות ממשק באופן ההתייחסות".
"בשורה 'מול הזוועה של חטופינו' מתוך השיר, היה יום קשה מאוד כשהתגלה סופם של ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח - הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב. ציירתי אותם בתנאי מנהרה כפי שתיארו אותה, צרה וחשוכה, ואת החטופים בצפיפות עם בקבוקים לידם. זו גלויה שהופיעה בקטע של השורה בקליפ. לעומת זאת, יש שורות שמביעות תקווה אז שילבנו בהן גלויות כמו זו עם היונה המרחפת. התהליך היה ייחודי ויוצא דופן. בדרך כלל בפרויקטים כאלה אני מאייר בעקבות הטקסט, וכאן היו שתי יצירות עצמאיות שנפגשו".
"את גרוסמן אני מכיר מאז שהייתי סטודנט בבצלאל, כשהוציא את 'הזמן הצהוב' ב-1987 בעיתון 'כותרת ראשית'. זה ממש פקח את עיניי", הוסיף אנלגמאיר. "בהמשך, היה רצף של ספרים שבהם אחד-אחד אהבתי את הכתיבה שלו - מ'יש ילדים זיגזג', 'עיין ערך: אהבה' ו'ספר הדקדוק הפנימי'. הוא אדם מקסים וכל כך צנוע, והמילים האלה, ההלחנה והשירה, הצליחו לתפוס את הנימה ורוח התקופה".
גרוסמן בן ה-71, שזכה בקיץ האחרון בפרס היינה לספרות וממעט באופן כללי להתראיין לכלי התקשורת, מסר לרגל צאת הפרויקט: "השיר הזה נולד ממצוקה. מכאב שהנפש כבר לא יכלה להכיל. מה עושים עם הדבר הזה שעברנו, שאין מילים לתארו, שאנחנו אילמים מול כובד צערו? לכתוב עוד מאמר? לנאום עוד נאום? מנגנוני השמירה העצמית הכתיבו שיר, זעקה. והשיר ענה לה: תני להיות, רק להיות, בלי להבין, בלי לחשוב, עד שתפסיק לכאוב הארץ הנבזזת, הנאנסת. 'זה לא שאנחנו בורחים', אומר האיש שבשיר לאשתו, 'אנחנו רק עושים רי-לוקיישן - פנימה...'. ואז דיבר הילד, ודיברו המועקה והזעקה, והחרדה של מה יקרה לנו אם לא נתעורר מיד, כי הכול תלוי על בלימה - השיר הזה נולד לכמה אימהות ואבות. כולם יצרו ועבדו בהתנדבות, מתוך הרצון 'לעשות משהו', לא להיות פסיביים, לא לשתף פעולה עם הייאוש. מעומק ליבי אני מודה להן ולהם".
מיוזמה קטנה, אולי רגעית, "הגלויה היומית" נפוצה לכל עבר ב-16 החודשים האחרונים.
זאב: "היום כבר יש המון יוזמות סביב הגלויות. החל מקריית טבעון שהכריזה על 'חודש גלויות' ואומנים מקומיים ציירו את הגלויות בעצמם והציבו אותן ברחבי המועצה, או תושבים בעתלית שאספו כסף ביוזמתם והציבו שלט בכניסה ליישוב שמשני צדדיו היו שתי גלויות שהוגדלו. אנחנו גם מציגים את הגלויות בתערוכות שנפתחו בלאס וגאס, באיטליה ובגרמניה, ויהיו עוד באירופה ובדרום אמריקה".
"מישהי שאצרה תערוכה בפילדלפיה עם הגלויות על בדי קנבס, סיפרה לי שאנשים כל כך הזדהו בגלל הצד האנושי - אבל לא ידעו שיש חטופים. בקושי ידעו שיש מלחמה. תערוכה הוצגה גם באוקספורד, בכיכר שידעה לא מעט הפגנות פרו-פלסטיניות. האוצרת סיפרה לי על החשש מהאופן שבו זה יתקבל ואם יהיו מחאות נגד, ולהפתעתנו לא היו מחאות בגלל שהגלויות הן אנושיות. הן לא מנופפות בשום דגל, הן מדברות על בני אדם".
"הנכדה של אלכס דנציג שיתפה אותי שהגלויה גרמה לה להרגיש כאילו היא פוגשת אותו"
איך מצליחים, או מנסים לפחות, לעורר תקווה וחמלה בימים כאלה?
"זה לא קרה בבת אחת. בתחילת המלחמה איירתי גם את הפרעות בקיבוצים. כשסיימתי את הציור, צפיתי בטלפון שלי בסרטונים ובתיעודים מהשבת השחורה והבנתי שזה נראה אותו הדבר ושאני חייב דרך אחרת. אני חייב לצייר את התקווה, במיוחד בימים אפלים ועל רקע הידיעות הקשות שלא הפסיקו להגיע. ואז החלטתי לצייר את מפת התקווה. בפעם אחרת כשהלכתי ברגל, עוד לפני עסקת החטופים בנובמבר 2023, החל לרדת גשם והופיעה קשת בענן. דמיינתי לעצמי, איזה יופי אם הילדים החטופים היו יכולים לגלוש על הקשת כל הדרך מעזה לתל אביב".
"רוב הגלויות נוצרות בעקבות פנייה מצד משפחות. לפעמים אני משוחח איתם כדי להכיר את האנשים שהיו ואינם, ולפעמים יש תחושה של היכרות אישית. גם בסיפורים קשים של נרצחים וחטופים, בכל אחד מהם רציתי למצוא את הדרך לצייר עם שביב של אופטימיות. גם כשציירתי שלושה נערים שיצאו לדוג ונרצחו בחוף זיקים ב-7 באוקטובר, ציירתי אותם יושבים על הירח ודגים כוכבים. כלומר, למרות האסון, בחרתי להנציח את החברות ביניהם".
"הבת של אלכס דנציג, שנחטף בחיים, נרצח בשבי חמאס וגופתו הוחזרה, כתבה לי שהוא אהב ללכת יחף בשדות. הוא היה ממובילי ההדרכות במסעות לפולין, איש אשכולות עם ידע נרחב, ואני בחרתי לצייר את המשפט הקטן הזה במכתב שלה. בפניות רבות אני דווקא לא מחפש את הכותרות ומה שנאמר עליהם בתקשורת, אלא את הרגעים הקטנים והאנושיים. מתוך החלטה אני לא מתייחס לשעות האחרונות שלהם, אלא איך הם היו כאנשים. אתה קורא את זה ואומר - וואו, איזה אנשים מקסימים ונפלאים איבדנו".
הייתה תגובה יוצאת דופן שקיבלת על אחת הגלויות?
"אם הזכרנו את אלכס דנציג, אז הנכדה אליה כתבה לי שהוא נהג להביא להן וופל גדול ועבה מפולין, ובנות המשפחה היו מתחלקות בו. אחרי שציירתי את הסיטואציה, היא שיתפה אותי שזו הפעם הראשונה מאז שהוא נחטף ונרצח, שהציור גרם לה להרגיש שהיא פוגשת אותו".
"ציירתי השנה פורטרט של נעמה לוי, ששוחררה בשבוע שעבר מהשבי, עם קשת צבעונית מאחוריה. אימה איילת שאלה אותי איך ידעתי שנעמה אוהבת קשתות. לא ידעתי כמובן, משהו באישיות שלה גרם לי לצייר. אחר כך, ציירתי את נעמה ואיילת בסדרת חיבוקים של ההורים עם החטופים או החטופות, ונתתי את הציור לאמא. היא סיפרה לי שהיא חלמה על הרגע הזה בלילה אחרי שראתה את הציור. מהציור היא גם הכינה סטיקר לוואטסאפ. זה מחמם את הלב שנעמה חזרה הביתה. אנחנו חבורה של נושאי שלטים בעצרות למען החטופים, ולנעמה הייתה נושאת שלטים בשם מירב שנשאה את הפורטרט שלה לאורך החודשים האלה בכל הפגנה".
"אני מחכה לגלויה שבה כל החטופים יחזרו ויהיו בפיקניק משותף המוני"
למרות זאת, אני מניח שאתה מחכה ליום שתסיים את הפרויקט?
"ברור, אני כמה לרגע שכולם יחזרו. עבר זמן רב מדי, וכשהתחלתי לצייר אני זוכר שחששנו מהיום ה-100 בשבי ואנחנו מתקרבים ליום ה-500. אני לא בטוח מה יעלה בגורל הפרויקט כי ציירתי מתחילת המלחמה מזוויות שונות - מצוקה, געגועים, קושי ועצב. אני בעיקר מחכה לגלויה שבה כל החטופים יחזרו ויהיו בפיקניק משותף המוני".
אנגלמאיר מוכר כאמור גם בדמות האהובה "שושקה", שנוצרה בחוברות הקומיקס שלו לפני כ-30 שנה, אלא שמאז 7 באוקטובר היא לא נראתה בציבור. "ממש יום או יומיים לפני מתקפת חמאס, הגעתי להפגנות נגד המהפכה המשפטית כאקטיביסט וגם ציירתי לכל הפגנה. זו אומנות שונה מאוד בהשוואה ליצירה שלי מאז 7 באוקטובר. הגלויות הן רגשיות, והפעילות שלי כשושקה הייתה בין השאר מחאתית והומוריסטית. באופן כללי, אני משתתף בהפגנות של כל קהילה שמופנה להרגשתי אי-צדק כלפיה. מנשים, עובדים זרים שמגורשים מהארץ, ועד דרוזים שלא נתנו להם להשתבץ בבתי ספר בחיפה. שושקה תחזור רק כשכל החטופים יחזרו, לכל הפחות. זו דמות שהיא יותר מדי בחזית, וכשהיא נוכחת ונושאת שלט קשה להתעלם ממנה. היא רוצה כמובן לצאת, אבל תיאלץ להמתין בינתיים".
