השבוע יצא לבתי הקולנוע "חליסה" שביימה סופי ארטוס. הסרט עוקב אחרי שרה, אחות טיפת חלב, שכבר שנים מנסה להיכנס להריון באמצעות טיפולי פוריות ללא הצלחה. לצד נועה קולר שמגלמת את שרה, נכנסה השחקנית דנה ברקוביץ' לדמותה של אניה, אמא צעירה במצוקה שמגיעה לטיפת חלב עם התינוקת שלה. מערכת היחסים העדינה בין שתי הדמויות הללו, תהפוך לתיקון ל כל אחת מהן. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אופיר, כולל פרס הסרט טוב ביותר וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל חיפה.
ברקוביץ', שנמצאת בשנות ה-20 לחייה וגדלה במושב קדש ברנע, רצתה תמיד ללמוד משחק. אחרי השירות בצבא החלה ללמוד במכינה של בית הספר למשחק גודמן בבאר שבע. היא ניסתה להתקבל למסלול התלת-שנתי אך לא הצליחה - והחליטה ללמוד בדרך שלה. "הייתי נוסעת שעות בשביל קורסים בתל אביב. עשיתי המון אודישנים וסרטי סטודנטים. בתקופה שהתבאסתי שאני לא עוברת אודישנים אבא שלי שלח לי ריאיון עם שחקנית שאמרה: על כל 1,000 אודישנים, יש אודישן אחד שמתאים לך. ככה היה, קיבלתי את 'חליסה'".
"כשקיבלתי את האודישן לתפקיד הזה, אמרתי לסוכן שלי - אני חייבת להשיג את זה, אני חייבת להגיע למאצ'ינג עם נועה קולר. זה היה היעד הראשוני שלי. הרגשתי שהתפקיד שלי, פחדתי לא לקבל אותו", אומרת ברקוביץ'. על העבודה לצד קולר היא מספרת: "נועה גילתה לי את כל 'הסודות של השחקנים'. את הטריקים. מה צריך לעשות, מה לא, מה צופן לי העתיד. היא הבהירה לי כמה שזה לא זוהר כמו שחושבים.
איך התכוננת לתפקיד של אניה?
"הדמות שאני מגלמת חיה בבלגן ובסוג של הזנחה. גם בבית שלי שמרתי על בלגן והזנחתי את עצמי. החזקתי בובה כדי להרגיש את הנטל. ממש שיחקתי כמו ילדה בחדר משחקים - כאילו להאכיל אותה, כאילו להחליף לה. קראתי הרבה על אמהות. יש לי חברות שהן אימהות צעירות, ביליתי איתן ימים שלמים".
"זה כאב שהיה מעבר למה שיכולתי להכיל"
מאחורי הקלעים חוותה ברקוביץ' סערת רגשות על רקע התמודדות עם אובדן גדול בחייה. "איבדתי את האדם הכי קרוב אליי, החבר הכי טוב שלי, גיא, שנפטר מסרטן. הוא היה איתי לכל אורך התהליך של האודישנים. חפרתי לו על זה בזמן שהוא התמודד עם צרות אמיתיות. כשקיבלתי את התפקיד הוא מיד אמר לי: 'ידעתי שתקבלי את זה'".
"אחרי היום הראשון בצילומים הגעתי לבית החולים וחיכיתי לספר לו איך היה. גיליתי שהוא לא יכול לדבר", היא נזכרת בכאב. "הייתי איתו ברגעים האחרונים. כמה ימים אחר כך כבר הייתי צריכה להמשיך לצלם את הסרט. יצא שהשתמשתי בכל הכאב והאובדן בסרט".
הסרט צולם לפני פרוץ המלחמה. בשבעה באוקטובר נאלצת להתמודד גם כן עם אובדן של קרובים אלייך.
"ג'ודי ויינשטיין חגי שנרצחה, וליאת אצילי שנחטפה ושבה, היו מחנכות שלי. דמויות שעיצבו אותי. אני לא יכולה להתחיל להסביר איך זה מרגיש לראות חברים שלך מהשכבה נרצחים, אנשים שיקרים לך חטופים בעזה. זה כאב שהיה מעבר למה שיכולתי להכיל. יחד עם זאת, לא הייתה לי אופציה מלבד להמשיך".