בשבועות הראשונים למלחמת 7 באוקטובר המוזות שתקו. החברה הישראלית, שנהגה להשמיע קול חד וברור בעד או נגד המהפכה המשפטית, מסירת שטחים או סיפוח, השתבללה ומנסה לעבד עד היום את מה שהתחולל בשבת אחת ששינתה הכול. בשלב מסוים, שירים שיצאו לפני המלחמה קיבלו משמעות מצמררת והחלו להדהד אחרת. גל של יוצרים וכותבים, שתהו מהו מקומה של מוזיקה במציאות כואבת והרסנית, הבינו שהיא למעשה חלק אינטגרלי מהיכולת להחלים, לרפא את פצעי הנפש ולהשתקם.
"כולם חוץ ממי שחסר" הוא פרויקט בן עשרה שירים שנולד מתוך טקסטים שכתבו מפונות ומפונים מהעוטף, שבהמשך הולחנו והוקלטו בידי אומנים ישראלים שונים, בהם לאה שבת ונעם רותם. מאחורי המיזם עומד המוזיקאי יויו (יהונתן שטרן-נוביצקי), פסיכולוג בהכשרתו, שהסתובב ברחבי הארץ והציע את ארגז הכלים האישי והמקצועי שלו. הוא פתח סדנת כתיבה למפונים כדי לאפשר מבע לכאוס הפנימי המשתולל. לפרויקט הצטרפו שלומי גווילי, בעלי אולפן "העוגן" שלקח על עצמו את ההפקה המוזיקלית וההקלטות, והנגנים גלעד אפרת, קרן טפרברג ורוני עברין. עם יציאתו של האלבום בחודש שעבר, הכותבים ששבו לבתיהם בחודשים האחרונים מספרים על הפעם הראשונה שבה המילים הצליחו להסתדר.
קרן כספי, חברת קיבוץ מגן, על השיר "משאלה פצועה" בביצוע לאה שבת:
"את השיר כתבתי ממרפסת המלון כחודש לאחר 7 באוקטובר. התבוננתי על נופיו הפסטורליים של ים המלח, התענגתי על השקט ועל היופי, והתקשיתי להפנים שאנחנו נמצאים במקום 'בטוח' כשאף מקום כבר לא הרגיש בטוח, ושאנחנו מפונים כבר כחודש. התחושה הייתה כשל יום ארוך שאין לו סוף. ילדי, בן זוגי ואני, יחד עם שאר קהילת הקיבוץ, בסטטוס 'מפונים/פליטים' באחד מבין מלונותיו הרבים של ים המוות. התחושה הייתה סוריאליסטית, ערבוב בלתי צפוי ומערער של נוף עוצמתי ושקט אל מול לב של אם שידעה רגעי חרדה ואימה לשלום ילדיה, אם לא שקטה".
"משפחתי ואני, יחד עם שאר קהילת הקיבוץ, בסטטוס 'מפונים/פליטים' באחד מבין מלונותיו הרבים של ים המוות. התחושה הייתה סוריאליסטית"
"חשתי כאב וכעס אך באותם רגעים בדיוק, מתוך אותו פרדוקס, חשתי גם אסירת תודה וברת מזל על כך שעודנו כאן ועל כל אותם אנשים מלאי נתינה שניסו לעשות כל שביכולתם לחזק ורק ביקשו לתת לנו מעצמם. מתוך התחושות האלה וברגשות מעורבים מצאתי את עצמי כותבת מילים על תקווה, על חלום ישן נושן, על 'משאלה פצועה', שגם בהיותה כזו עודנה מחפשת תקווה, מבקשת שלום, נאחזת בטוב שבנו ובוחרת להמשיך להאמין בטוב שעוד יבוא".
ידידיה בלחסן, תושב תלמי אליהו, על השיר "ככה פתאום" בביצוע נעם רותם:
"7 באוקטובר, תלמי אליהו, 06:30 בבוקר. מטח מטורף, לא יודעים דבר. ואז השמועות רצות על חברים שנרצחים במושבים הצמודים. סוגרים עלינו, אנחנו מתחבאים, מציצים בחלונות, ואז מתחיל הפינוי. כל אחד לחוד מוצא את עצמו זרוק איפשהו ברחבי הארץ והמלונות, נזרקים בין אהבה לאדמה, אהבה לאישה, לחום ולחוסר ידיעה. ואז באו המילים... הנה באה אישה שמצליחה לבלבל אותך שוב. אתה הולך לישון לבד. ושוב אותה הגברת, הפעם קצת שונה, זו לא אותה אחת. אתה קרוע בין המיטה במושב, לאיזו מיטה רעועה בקומה אי שם שאין דבר מתחתיה, רק אוויר. ככה פתאום, כמו כל דבר בחיים, הדבר האמיתי מגיע מכיוון לא צפוי ומסתיים הכי לא צפוי".
"נזרקים בין אהבה לאדמה, אהבה לאישה, לחום ולחוסר ידיעה. ואז באו המילים"
מורי נבו, תושבת פריגן, על השיר "אמנות הצמצום" בביצוע שרון רוטר:
"את הטקסט כתבתי במושב פארן, שם גרתי כמעט שנה בבית קטן - אני, הבנות, כמה ארונות כתר ובתוכם דחוסים חיים שלמים. ביום אחד הצטמצמנו כמשפחה, כקהילה, הצטמצמו החברים, הצטמצם הלב, הצטמצמו המילים. מתוך אותם סדקים של צמצום כפוי נולד ממד אחר, ממד של דיוק. הצלחתי בוקר אחד להתבונן על הטוב שיש בכל הצמצום הזה ולרגע פשוט לנשום. בסיום סדנת הכתיבה התבקשתי לשלוח את כל הטקסטים שכתבתי, ו'אמנות הצמצום' דווקא לא היה ביניהם, חשבתי שהוא קטן מדי. כעבור כמה שבועות נתבקשתי לשלוח עוד טקסטים, אז שלחתי אותו".
"הצטמצנו כמשפחה, כקהילה. הצטמצם הלב, הצטמצמו המילים. מתוך אותם סדקים של צמצום כפוי נולד ממד אחר, של דיוק"
"בהמשך, שרון רוטר בחרה במילים שלי, הפיחה בהן חיים ותיבלה אותן בלחן מכושף כמו שרק היא יודעת. כששרון ואני דיברנו על מילות השיר והאופן שבו היא התחברה לטקסט, היא סיפרה לי על תורת הצמצום - מושג יסודי בקבלה העוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם, במהלכו צמצמה האלוהות את עצמה ובכך פינתה מקום. שכן על מנת לאפשר בריאה, קודם צריך ליצור חלל פנוי. לפעמים צריך לפנות מקום כדי לאפשר לדברים חדשים להגיע. לצמצם כדי לראות את היש, ליצור יש מאין ולהיוולד מחדש".
אורלי רוזנפלד, תושבת תלמי יוסף, על השיר "אמונה גדולה" בביצוע סער ליבן:
"חודשיים לתחילת המלחמה, אחרי שהתהפך עולמנו והתפרקנו לגורמים, נכתב השיר. הכלי היחיד שהיה בידי (כי לא לקחתי כלום תוך כדי המנוסה) הייתה כתיבה בנייד, שזרמה ממני מתחילת המערכה באופן אינטואיטיבי והתגלתה כמרפא לנפש עבורי. באותם ימים נרקמה קבוצת כתיבה מיוחדת בהנחיית יויו שנמשכה חצי שנה, כל שבוע מפגש. זה שחרר קצת מהמחנק שנתקע בגרון. נוצר מקום בטוח שאפשר להיאחז בו ולשאוב ממנו כוחות".
"קניתי מראה לכניסת הבית השכור, שתגרום לי להרגיש קצת בבית. הבנתי שלא באמת הצלחתי להסתכל על עצמי במראה בתקופה האחרונה"
"במשך תקופה הסתובבתי עם תחושות קשות של חרדה ובחילה וחוסר וודאות, ארעיות ובדידות מעצם הניתוק מהמשפחה. בן זוגי גויס החל מהיום הראשון למלחמה, בתי הייתה בשנת שירות, ואני ובני היינו לבד בערבה. בהתחלה לא הסכמתי להישאר ולפרוק את המזוודות, חודשיים התלבשתי מתוכן. לאט נפלה התובנה שאנחנו נשארים בדירה השכורה עד להודעה חדשה. קניתי מראה לכניסת הבית השכור, שתגרום לי להרגיש קצת בבית. תוך כדי התלייה, הבנתי שלא באמת הצלחתי להסתכל על עצמי במראה בתקופה האחרונה. פחדתי מההשתקפות בתוכה ומההתמודדות עצמה, וגיליתי שמה שמחזיק אותי זו האמונה הגדולה שאני מחזיקה, התפילה שאני נושאת לשמירה והגנה על כל החלקים שלי ועל האהובים שלי, שרק נשאר שלמים ומוגנים".
רות סבט, חברת קיבוץ מגן שבנגב המערבי, על השיר "צעיף" בביצוע דניאל רובין:
"סיימנו לילה במיון באשקלון וחיפשנו מונית הביתה, למגן. זה היה הבוקר של 7 באוקטובר. אין מוניות למגן, אין מוניות לשום מקום. חבר של בן זוגי הביא אותנו תחת אש לביתו במבקיעים ומאוחר יותר הסיע אותנו צפונה, לילדים. קנינו לבנים ותרופות, קיבלתי קצת בגדים. אחרי יומיים הצטרפנו לקיבוץ בים המלח. המלון קיבל אותנו מאוד יפה, עם שפע של בגדים ותרומות ציוד. צעיפים שאני אוהבת לא מצאתי. ואז חברה הציעה לי צעיף. וזה הסיפור של השיר בשם זה".
"המלון קיבל אותנו יפה, עם שפע של בגדים ותרומות ציוד. צעיפים שאני אוהבת לא מצאתי"
סבט על שיר נוסף שכתבה במסגרת הפרויקט, "היופי שאת אוהבת", בביצוע אור אדרי:
"מביטה ממרפסת חדרי על הנוף היפה ועל הים המחליף צבעיו. יש גם דשא, מלאכותי כמובן. אני חושבת על היופי שהשארתי במגן ומתגעגעת".
אור גל אור, תושבת עין הבשור, על השיר "תרקדי" בביצוע בועז קראוזר:
"כשהיציבות מתערערת, אין בית, כל יום מתגלים שמות, הכאב בלתי נסבל. אני מגלה שכל הכלים להתמודדות שברשותי לא משרתים אותי עוד. וכל לקיחת אוויר, וכל הוצאת אוויר, הן משימה לא פשוטה בכלל. אני מוכרחה לנשום בשביל כל מי שמתקשה כרגע... להחזיק את החיים. במובן מסוים הפעולה הקטנה הזאת, שאינה רק עבורי, היא תחילתה של ההתמודדות שלי".
"כל לקיחת אוויר, כל הוצאת אוויר, הן משימה לא פשוטה בכלל. אני מוכרחה לנשום בשביל כל מי שמתקשה כרגע, להחזיק את החיים"
דנה הרשטיג לוין, תושבת שדי אברהם, על השיר "קומקום תה" בביצוע יויו YOYO:
"ב-7 באוקטובר הפך ביתנו לשדה קרב. אני, שלראשונה בחיי הסכמתי לצאת מגבולות הארץ בלי שני ילדיי, מצאתי עצמי בשיחות אימה והתכתבויות עם ילדיי ששהו מפוחדים בממ"ד ללא חשמל, ועם חבריי ביישובים הסמוכים. בשעות הצהריים התקבלה הידיעה שחברי הטוב, שלומי מתיאס, נרצח באכזריות בביתו שבחולית יחד עם אשתו ומול עיניו של בנו הצעיר. ילדיי, שהיו תלמידיו של שלומי, קיבלו בשעות הערב את הבשורה המרה. למחרת הם פונו מביתנו בליווי הצבא, ואני נחתי בערב בטיסת חירום. התאחדנו במושב קדש ברנע, ואחרי כמה ימים המשכנו לאילת ומשם לעין יהב".
"פעולות היום-יום הבסיסיות ביותר הציפו בי את הצורך לפשטות החיים כפי שהיו קודם, ואת הגעגוע למי שחסר"
"פעולות היום-יום הבסיסיות ביותר הציפו בי את הצורך לפשטות החיים כפי שהיו קודם ואת הגעגוע למי שחסר. השיר נולד בסדנת כתיבה בערבה, שבועיים אחרי השבת ההיא. כל אחת מהמשתתפות שלפה פתק מהכובע שבו תואר אובייקט. אני שלפתי את הפתק 'קומקום תה' ומשם השיר כתב את עצמו. מתאר את הדבר הכי יום-יומי, שותים תה בסוף השבת, כולם חוץ ממי שחסר. באותו הזמן, קמה קבוצת מחול של נשים מפונות בערבה ובסוף תהליך של חודשיים התכנסה הקבוצה במושב פארן כדי לצלם את הקליפ לשיר".
לוין על השיר הנוסף שכתבה, "כל יום", בביצוע לין צוקרט:
"את הטקסט כתבתי בנובמבר. אני זוכרת את הרגע בכל בוקר שבו פקחנו עיניים ונחתה עלינו שוב אותה השבת, וכל ניסיון להתקדם ממנה היה נדמה כלא אפשרי. הכאב הציף את כל חלקי הגוף וטלטל שוב ושוב את המעט שנשאר לנו, בעודנו מפונים מביתנו ואוחזים ככל יכולתנו בקיום ובהגנה על היקרים לנו. כאמור, פעולות היום-יום הפשוטות ביותר כמו למזוג מים, לשתות קפה או לנשום, נראו מורכבות עד אין קץ וכך, יום אחרי יום עם כל פתיחת עיניים, הגיעה גם אותה התרסקות של הבנה: הזמן אומנם זז ואנחנו תקועים באותו היום, יחד עם הניסיון להתקדם ולהצליח גם לחיות לרגעים קצרים בתוך הכאוס".
דוד סנה, תושב שובה, על השיר "פרשת ויירא" בביצוע יסמין דבוש:
"אני אב לחמישה ילדים ממושב שובה שבעוטף עזה. ב-7 באוקטובר היינו בבית, יחסית מהר יצאתי יחד עם חבריי להגן על המושב עם אקדחים ספורים, בהתארגנות שתהפוך להיות כיתת הכוננות של המושב שלא הייתה קיימת באותו יום. ילדיי נשארו בבית, אליו נכנסו שלוש משפחות נוספות עם ילדים קטנים שמתגוררות בקרוואנים. בנס לא פלשו אלינו בסופו של דבר למושב, אבל הקרבות מסביבנו נשמעו היטב".
"דאגנו להאכיל אלפי חיילים שעברו באזור והקמנו פינה חמה שנקראת 'שובה אחים'. לצד זה, תחושות קשות של חוסר אונים ואשמה"
"בהמשך היום הצטרפתי לפינוי הפצועים מהצומת בכניסה למושב. למחרת ובמשך השבוע הראשון דאגנו להאכיל אלפי חיילים שעברו באזור, והקמנו בצומת פינה חמה לחיילים שנקראת 'שובה אחים' ומנוהלת על ידי חברים. לצד זה, תחושות קשות של חוסר אונים ואשמה. לאחר שמחת תורה, המשפחה פונתה לאלמוג שבצפון ים המלח, אז כתבתי את הטקסט שמספר את התחושות שליוו אותי בשבועות הראשונים".