כשהציעו לג'סיקה אלטר להשתתף בהצגה "רק רצתה לרקוד" על הטבח במסיבת הנובה, היא קודם כל סירבה. בכל זאת, אפילו לא חלפה שנה מאז השבת הארורה ההיא שבה כ-400 מבלים נרצחו באחד הרגעים הכי מוארים על רחבת הריקודים, בהם גם בן זוגה, בן שמעוני. "לחלוטין לא הרגיש לי טבעי, אבל זו הפעם הראשונה שקמתי ועשיתי משהו גם בשבילי", היא אומרת. "בשנה האחרונה, הייתי במלחמה פרטית שיכירו את בן ואת הסיפור שלו, בלי שום קשר אליי", היא מספרת תוך כדי החזרות לקראת עליית ההצגה בעוד חודש וחצי.
במרכז המחזה, שמבוסס על סיפורים אמיתיים שהתרחשו ב-7 באוקטובר ומשתלבים בו ניצולים מהמסיבה, מפונים ולוחמים, מוצגת דמותה של ליה בת ה-20, צעירה מלאת חיים וחלומות, שרצתה לנסוע למסיבה אך המחיר היקר של הכרטיסים מנע ממנה. גם לחבר שלה, גבריאל, תלמיד ישיבה שמנהל חיים כפולים מול משפחתו הדתית, אין אפשרות לרכוש. כאשר גואה, חברתה הטובה של ליה, מועדת ונוקעת את הרגל יומיים לפני, היא מוסרת לה את הכרטיסים שקנתה לה ולבן זוגה תומר. המחיר, הופך לכבד מאוד.
אלטר (28) מופיעה בתפקיד עצמה, ויש לה מה לומר על הביקורת המסחרית שצפה בעניין ההצגה. "אנחנו עומדים על הבמה ומביאים את הסיפור שלנו, אין דבר נכון ואותנטי יותר מזה", היא אומרת. "לא צריך לכתוב סיפור גדול, היו כאן מספיק סיפורים קשים שצריכים להישמע דורות קדימה. בהתחלה פחדתי להיות בפרונט ולעשות משהו בשביל עצמי, אבל ברגע שהבנתי במה מדובר אז שיניתי את דעתי. זה מחזה מוזיקלי, אבל זה גם מחזה טרגי שמסופר דרך העיניים של אלו שחוו את האסון. הפכנו להיות שגרירי 7 באוקטובר וההצגה היא עוד דרך להביע את עצמנו דרך רגש, כמו שיר או ספר".
"ההצגה לא למטרות רווח וקמה בעקבות שיתוף פעולה עם עמותת ילדי האור", היא מציינת את שמו של הגוף שמייצג משפחות שכולות ממסיבות 7 באוקטובר ובראשו עומדת הדס שמל, ששכלה את אחותה הגדולה שרון הירש ומגדלת כעת את שלושת ילדיה. "הקהל יכול לבחור אם לקנות כרטיסים ולצפות או לא, ולפני שמתחילה ההצגה מציינים שיכול להיות שרגעים מסוימים עלולים לעורר טריגרים. משמיעים למשל קול של אזעקה. אי אפשר להתעלם כאילו זה לא קרה, ואנשים שסובלים מפוסט טראומה ככל הנראה לא יגיעו מראש".
"במקום שבו נכשלנו בהסברה הישראלית, אזרחים לקחו את המושכות. אפשר להתייחס לכל סרט או סדרה על 7 באוקטובר כפרויקטים מסחריים, אבל זה גדול מזה. אין דרך נורמלית להתמודד עם מציאות לא נורמלית, וחייבים לדבר אותה ולהעלות מודעות. אנחנו מקווים שנופיע עם ההצגה גם בעולם".
"אחרי שש שנים שהקדשתי את חיי למענו, אני חושבת שהוא גם היה רוצה לראות אותי יוצאת מהקופסה ועושה למען עצמי"
בהצגה, שכתבה וביימה הדר גלרון בהתבסס על יצירת אנסמבל מקורית שעלתה קודם לכן בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי", משתתפים בין היתר השחקן נתי רביץ ורפאלה טרייסטמן, עולה חדשה מברזיל ששרדה את המתקפה אך איבדה במסיבה את בן זוגה חנני גלזר. "בפן האישי, כל טקסט וכל פרזנטציה מעוררים הכול שוב", משתפת ג'סיקה. "יש מקרים באמצע חזרות שאני יוצאת ובוכה, אבל אני בוחרת לראות בזה סוג של צורת טיפול. גם עכשיו וגם לפני לא ניגשתי לשום טיפול, מהרבה סיבות. נלחמתי על הזכויות שלנו כבנות זוג שכולות. אני מרגישה שזה ביגר אותי ב-20 שנה, אבל באותו זמן אני גם מרגישה שחזרתי 20 שנה אחורה כדי ללמוד לחיות מחדש. הפרויקט הזה מבטא את הכאב, אבל גם איך ממשיכים מכאן. לתת תקווה, וזו ההתחלה".
מה בן היה חושב על ההצגה?
"עף על זה ברמות. כשההצגה תעלה, הוא יישב שם בשורה הראשונה, יחייך, יתרגש וימחא כפיים. ככה לפחות אני מציירת לי בדמיון. אני רוצה להאמין שהוא היה גאה בי. היינו יחד במשך שש שנים והתנהלנו כמו זוג נשוי לכל דבר. הוא תמיד תמך בדרך שלי ובהחלטות שלי, ואחרי שש שנים שהקדשתי את חיי למענו, אני חושבת שהוא גם היה רוצה לראות אותי קצת יוצאת מהקופסה ועושה למען עצמי. היה לי חשוב להוסיף חלק ניכר מהסיפור של בן בהצגה, כדי שהוא יישאר איתי על הבמה. מבחינתי זו לא סגירת מעגל אלא עוד דרך להנציח, ואנחנו גם מתכננים שיתוף פעולה עם הצבא ומשרד החינוך כדי להביא את ההצגה בפני קהלים נוספים".
רון מזרחי (30), שמשתתף גם הוא בהצגה, סגר לאחרונה שנה של שירות מילואים ברצועת עזה כלוחם בסיירת גבעתי. עד שלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה הוא עוד התגורר בקיבוץ ניר עם שבעוטף, ולאחר מכן עבר למושב תלמים במרחק שמונה קילומטרים מהרצועה. "בחיים הרגילים אני שחקן כבר כמה שנים", הוא מספר. "כשקיבלתי את האודישן להצגה מהסוכנת שלי, אמרתי לה שזה נשמע אחלה אבל אני באמצע מילואים כאן בצבא ולא חושב שאספיק. בין כניסות ויציאות מעזה, ניגשתי לאודישן וככה זה קרה".
מזרחי מגלם את תומר, לוחם בעצמו. "כולנו משחקים דמויות די דומות לנו במציאות", הוא אומר, "ולכן החזרות הן תהליך מאוד מעניין שלנו כקבוצה אבל גם כאינדיבידואלים. תומר עובר תהליך ארוך בהצגה לגבי הצורך והרצון שלו לא לאכזב אף אחד - אם זו בת הזוג שלו שנפצעת או החיילים שלו. כמילואימניק, חשוב לי לתת ביטוי למה שעברנו. בשירות אנחנו נאלצים לספוג בכל מקרה, ולכן ההתמודדות שלנו היא בחזרה הביתה - לבן או לבת הזוג ולהרגלים השגרתיים כמו המתנה בתור לסופר או הקשבה בשיחה עם חבר. אלה דברים יום-יומיים, אבל כשאתה חוזר משדה קרב הם שונים בתכלית וזה הופך למאבק".
עם מה נאבקים למשל?
"אופנועים שדוהרים ברחוב ועושים רעש חזק מדי או רחפנים שמתעופפים בשמיים. בעזה אתה כל היום רק מחפש רחפנים בדריכות. במושב שלנו יש חביות כחולות שחקלאים משתמשים בהם, משהו נחמד וחיובי, אבל בעזה הן משמשות בדרך כלל כפתח מנהרה. זה בעצם הסיפור של תומר - ההתמודדות שלו מול עצמו להצליח אבל גם להישאר שפוי, שהסביבה שלו תבין אותו ולא תיפגע".
מחבלי חמאס לא הגיעו למושב תלמים, אך בתוך ההלם שהכה את המדינה במתקפת הפתע, רון טוען שהבין מהר יחסית כי האירוע חריג בממדיו. "דיברתי עם ענבל ליברמן, שהייתה רכזת הביטחון של קיבוץ ניר עם, וביקשתי ממנה שתביא לי נשק", הוא משחזר. "היא אמרה שמסוכן לצאת לכבישים, ובזמן הזה עוברים מולי רכבים של אנשי ביטחון שכורזים לא לצאת מהבתים. הכלבה שלי נעלמה, ורק אחרי 10 שעות היא חזרה לשתות מים כשבמקביל אני שומע בחוץ יריות מחבלים. יום לאחר מכן כבר גויסתי".
"כשהייתי בשירות חובה בסיירת גבעתי בצוות שתפס כוננויות בעוטף, נערכנו לתרחיש של בני ערובה בבארי או בכפר עזה", הוא אומר. "ידעתי שיש את הכוח הזה, שמומחה לאזור ואמון לטפל באירועים כאלה, אלא שאז הבנתי שהצוות הזה לא קיים כבר כמה שנים. זה כאב לי אישית, גם כתושב העוטף וגם כלוחם שהתכונן לתרחיש כזה במשך לא מעט זמן".
"בשירות אנחנו נאלצים לספוג בכל מקרה, ולכן ההתמודדות שלנו היא בחזרה הביתה"
הוא רק סיים לשרת במילואים, ועוד לפני שהספיק לעבד את מה שעבר, החזרות להצגה החלו שבוע וחצי לאחר מכן. "אתה מתקשה לישון בלילה, במיוחד אם צץ זיכרון לא טוב, ובהתחלה היה לי מורכב לגשת לטקסטים. בפן הרגשי, הרבה יותר קשה להתחבר לדמות כשאתה מבין שהדמות היא אתה. כשמבקשים ממך לשחק את עצמך, אתה צריך לנתח את עצמך, וזה משהו שאנחנו לא עושים בדרך כלל. ואז מתחיל מסע שבו אתה מגלה דברים. שאלו אותי איך התמודדתי עם המראות כשהגעתי לטהר את שטח מסיבת הנובה, אז עניתי שפשוט חיפשתי את אחד החברים שלי. פתאום הבנתי את זה, שאתה לא חושב יותר מדי מה אתה רואה. אתה ממוקד מטרה".
אחרי כל מה שאתה מספר, לא הייתה לך התלבטות עקרונית אם להשתתף בהצגה?
"קודם כל, לא שמעתי על הסערה שעוררה ההצגה עד שפגשתי את הבמאית והמפיק. הבנתי מי האנשים, וידעתי שארצה לעבוד איתם בשמחה כי הבנתי את הכוונות שלהם. הפרסום לא היה מדויק. נכון, זה אסון לאומי, אבל הוא מבטא את הסיפור של ג'סיקה, שלי, של רפאלה, יעל, יובל שניצל מהנובה ועוד שחקנים ורקדנים שאיתנו. אנחנו לא מתיימרים לדבר בשם אף אחד חוץ מאשר הסיפור שלנו, ואנחנו מקווים שבאמצעות תהליך של צלילה פנימה וריפוי עצמי נוכל להתעמת עם הדבר הזה ולהוציא אותו החוצה לכולם".
"לשלב מוזיקה זה בסדר גמור בעיניי כשעוסקים במשהו קשה כל כך. בכל הצגה צריך בכי אחד וצחוק אחד", הוא מציין, אחרי שבפרסום הראשון על ההצגה נטען כי מדובר במחזמר. בין השירים שיושמעו במהלכה: "יהיה טוב" של דויד ברוזה, "אמן על הילדים" של חנן בן ארי, "תתארו לכם" של שלמה ארצי ו"תרקדי" של אושר כהן.
"אני מקווה שההצגה תגיע לכמה שיותר אנשים", הוא מציב מטרה, "שאנשי מילואים שחוו או עדיין חווים דברים בשירות יישבו עם בנות הזוג שלהם, והן יבינו אותם קצת יותר. המדינה עדיין בתהליך של ריפוי והחלמה למרות שהמלחמה עדיין נמשכת. אנחנו לא מתעסקים בבעד או נגד, המסר האחד והיחיד שלנו הוא לעבור את זה ביחד".
ההצגה "רק רצתה לרקוד" תעלה ב-30 בנובמבר במשכן לאומנויות הבמה בבאר שבע, ותוצג באולמות ובתיאטראות נוספים ברחבי הארץ. כרטיסים