במהלך נסיעה ארוכה מהצפון לפני כמעט שנתיים, האזינה דניאלה ספקטור לדיווחים הקדחתניים ברדיו על ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים להרכבת ממשלת נתניהו השישית. "יכולתי ממש לדמיין איך הוא מפלס את דרכו כדי לקדם עם קבוצות מסוימות כל מיני אינטרסים וחוזים, חלקם גלויים יותר ופחות, שיכתיבו את פני המדינה", היא נזכרת. כך למעשה נולדה השורה "במרכז ירושלים מישהו סוגר עסקה" בשיר "לחיות" של ספקטור, מתוך אלבומה החדש באותו שם, שראה אור בתחילת ספטמבר. "מי העלה בדעתו שהמילה עסקה תקבל היום משמעות מצמררת כל כך? כשחושבים על זה, הכוונה המקורית בשיר לא כל כך רחוקה מהמשמעות האקטואלית. העסקות שבנו את הממשלה הן עניין של אינטרס ותועלת, וככה גם העסקה לשחרור חטופים שאנחנו כל כך מייחלים לה".
"לחיות", אלבום האולפן החמישי של ספקטור (42), יצא כמעט חמש שנים אחרי קודמו. בין לבין: מגפה עולמית, שלוש מערכות בחירות ומלחמה שממאנת להסתיים. "והפיכה משטרית שעדיין זוחלת", היא מוסיפה. "בשגרה ובימי שלום אולי קל יותר להתנמנם, אבל אנחנו בתקופה שדוחקים אותנו לקיר. יש לי שני ילדים, ואני שואלת את עצמי לאיזו מדינה ולאיזה עולם אני מגדלת אותם. המציאות שלנו מתערערת כל הזמן, וזה מעורר פחדים, שאלות והתבוננויות. לאורך כל חיי היה משהו בזמניות של שירים שנתן לי דווקא קרקע יציבה ומקום לשאול בו שאלות ולהציע תשובות. לפחות במשך ארבע דקות להיות במרחב עם התחלה, אמצע וסוף שבהם אפשר לעבד, להיות עצובים או לפנטז".
את הסינגל שנושא את שם האלבום היא כתבה והלחינה בסתיו 2022, אחרי שעברה לפרדס חנה כרכור עם בעלה בן ושני ילדיהם זהר ואיתמר, ובהשראת הסביבה הכפרית החדשה. "אחרי 18 שנה בתל אביב, יש משהו במעבר בית וביציאה מהעיר, שגורמים לך להיות ער לרעשים בלילה. אחד הדברים הראשונים שהפתיעו אותי במעבר מבניין מגורים לבית צמוד קרקע, הוא שדווקא בתים עם חלונות אחד מול השני חושפים אותך יותר להתרחשויות במשפחות אחרות, אם זה בכי או ריבים. הרבה יותר ממה שחוויתי בתל אביב. יש משהו באינטימיות הזו שנוגע ללב".
למה מלכתחילה עברתם?
"זה שילוב של עבר, הווה ועתיד. בן גדל באזור הכפרי של הוד השרון, ואני ברמות השבים בסביבת שדות ופרדסים ובאזורים שבהם ילדים הולכים יחפים ברחוב עם כלבים. אני שייכת למרחבים האלה וחיפשתי לחזור למשהו כזה".
אבל בניגוד לרמות השבים, פרדס חנה רחוקה מהמרכז. אין כזה דבר גיחה לתל אביב.
"נכון. במשך הרבה שנים החיים שלי היו בשירות המוזיקה, והשירים והקהל היו הדבר הכי חשוב. היה משהו טבעי בלחיות בתל אביב 24/7, אתה חלק ממטען חשמלי שכל כולו עשייה וחיבור החוצה. הרגשתי שאני צריכה מקום לסגת אליו בסוף כל יום שהטבע שלו מתנהל אחרת. יותר מזה, פתאום כוס תה עם חברה, טיול בשדה או בילוי עם הילדים אחר הצהריים, קיבלו ערך עליון אצלי. המוזיקה חשובה לי מאוד אבל היא בשירות החיים ולא ההפך, ויש משהו במרחק מתל אביב שיוצר את ההפרדה הזו".
למרות שתל אביב היא זירת התרבות המרכזית בארץ.
"רק כשאתה יוצא מתל אביב אתה מבין עד כמה. יש התרחשויות אומנותיות מגניבות ברחבי הארץ, אבל זה לא אותו הדבר. לכן אני הרבה בדרכים, אבל גם בוחרת את הנסיעות שלי בקפידה. קצת כמו אחרי לידות, המעבר לפרדס חנה גרם לי להיות עוד יותר מדויקת בעבודה שלי. היום אין לי זמן לבולשיט או פארש, אני מנסה להיות ממוקדת יותר, ובמובנים מסוימים זה עשה לי טוב לקריירה. אני מקפידה לבחור למשל את ההופעות שחשוב לי לקיים או להיות בהן. בעבודה על האלבום החדש נפגשתי במשך שנתיים עם המפיק אלון לוטרינגר בסטודיו שלו בגבעת חן. זמן נסיעה שנע בין שעה לשעה וחצי מהבית שלי. ולא משנה מה קרה והמלחמה פרצה, עדיין התעקשתי להגיע אליו לפחות פעם בשבוע לאולפן".
"פחות נזקקת לאישורים חיצוניים שאני אומנית לגיטימית"
מבחינתה של ספקטור, שכבר מזמן ניצבה בחזית האינדי המקומי בזכות שירים נצחיים כמו "כל הדברים היפים באמת", "הכוכב הזה מת", "תרקדי את זה" עם דאנה איבגי ו"אברהם", "אני פחות נזקקת לאישורים חיצוניים שאני אומנית לגיטימית, ולכן אני יכולה לנוע ולבחור יותר בחופשיות מה אני עושה ועם מי אני נפגשת. האלבום האחרון נשמע כפי שהוא בזכות אמירה של 'אין לי זמן לעשות משהו חוץ ממה שאני באמת רוצה. מה שבא לי ומעיף אותי'. גם המלחמה 'תרמה' לזה ולמחשבה של אין טעם לרצות אף אחד או לבזבז את הזמן בנימוס. בואו נעשה את מה שאנחנו מתכוונים אליו באמת. זה מה שאני שומעת באלבום הזה. חוץ מזה, יש בו גם הכי פחות עיבודי מחשב בהשוואה לאלבומים הקודמים שלי. חומרי גלם נשארו כמו שהוקלטו, וזו הייתה משאת הנפש שלי כמוזיקאית. לפעמים בתהליך כתיבת שירים אתה רוצה להיות משהו מתוחכם בסגנון יוני רכטר או אלון עדר. כשרציתי להיות אלון עדר, קראתי לו להתארח באחד השירים באלבום".
"לאורך כל חיי היה משהו בזמניות של שירים שנתן לי דווקא קרקע יציבה. מקום לשאול בו שאלות ולהציע תשובות"
מעבר לבחירות האומנותיות, שמנו לב שכמעט כל אלבומיה של ספקטור מכילים תשעה שירים. יש לה הסבר: "אני לא מהאנשים שנכנסים לאולפן עם ערימה של 15 שירים, מקליטים ובוחרים. תמיד שורדים שמונה שירים, ואז בחודשים האחרונים לעבודה על האלבום מופיע השיר התשיעי. מבחינתי זו לא חוויה של שפע אלא של מכרה. וכשאני מגיעה לתשיעי, אני אומרת לעצמי שיש מספיק שירים לאלבום".
במציאות ההרסנית, השיר "לחיות" מצליח להרחיב ולו במעט את בית החזה. מה תחושותייך כשאת מבצעת אותו על הבמה?
"זה שובר ומחבר את הלב בד בבד. מצד אחד, היינו עדים לשבר הכי גדול מהקמת המדינה ועדיין חווים אותו, ומצד שני גם גילינו חיבור אנושי ואת הפנים היפות של העם והארץ. יש געגוע גדול לנופים של העוטף והצפון לאורך העונות, והשיר הזה מזכיר לי כמו מעבר בין סצנות בסרט. יש תמונות של הטבע, של הבית והמשפחה, ושל הדרך. אנחנו חיים בתערובת של כאב וחמלה שבה צריכים ללמוד להכיל את שני הקצוות, הכי שחור והכי מואר, באותו זמן. אני לא יודעת איך אפשר, אבל זה מה שכולנו עוברים בפועל. לפעמים המוזיקה נוגעת בקצה הדבר. זה מקום ביניים שבו הדברים לא צריכים להיות טוב מוחלט או רע מוחלט, והיא מצליחה להחזיק מורכבות שאנחנו לא מצליחים לשאת במפגש היום-יומי. בשנה האחרונה גם התחדד הערך של מוזיקה ישראלית. יש את הקטע הזה בשיר 'יהונתן' באלבום החדש של אביתר בנאי שבו הוא מודה בין היתר ליהודית רביץ, מתי כספי ושלום חנוך. הם מבטאים את מה שתקוע לנו בגרון".
"במשך הרבה שנים החיים שלי היו בשירות המוזיקה. היום המוזיקה שלי היא בשירות החיים"
מאז 7 באוקטובר התווסף תפקיד לאומני ישראל: שליחים מוזיקליים שבעזרת שירה ונגינה מנסים להקל על פצעי הנפש שלנו, אם זה בבתי חולים או בבסיסים, מול מפונים או בני משפחות חטופים. ספקטור לקחה זאת צעד אחד קדימה והייתה בין המוזיקאים הבודדים שהשתתפו בטקס כיבוי משואות האלטרנטיבי שהתקיים במקביל לטקס הממלכתי בערב יום העצמאות האחרון. היא גם שרה כמו רבים אחרים בכיכר החטופים בתל אביב, ובעיניה אין הבדל בין הדברים. "הודיתי לקרובי החטופים והמשפחות השכולות שארגנו את הערב באמפי שוני ופנו אליי כדי לעמוד לצידם ברגע הזה", היא אומרת. "זו לא הייתה שאלה מבחינתי בכלל, ועצם זה שהאירוע הפך להיות עניין פוליטי זה עוול גדול. היה לי חשוב להעביר את הסנטימנט שלי ושל הקהילה שבה אני חיה - זה לא הזמן או המקום להילולת עצמאות. זו האמת, אז בואו נדבר אותה. זה היה ערב קשה, אבל הוא היה אמיתי. גם אם הכול פוליטי, אולי זה לא דבר מגונה ואנחנו צריכים להבין שמדובר במשחקי כוח ותועלתנות. הדרך הכי טובה להתמודד היא להשמיע קול למען האמת והמוסר".
"זה לא הזמן או המקום להילולת עצמאות. זו האמת, אז בואו נדבר אותה"
יש עוד עניין שרציתי לדבר איתך עליו. לעטיפת האלבום הצטלמת בשמלה שחורה שקופה עם רשת על הגוף. זה מראה שנודד בין הלבוש לחשוף.
"שלא לומר נועז (צוחקת). כשהלבישו אותי בשמלה הזו, קודם כל נקרעתי מצחוק. היה כאן אקט אומנותי אמיץ מבחינתי כי אני אדם ביישן מאוד בחיי הפרטיים. המחשבה הייתה לשחק בין חשיפה להסתרה, בין גוף לחומר ובין טבע לאדם, וזה פרויקט שעבדתי עליו עם הצלם מאיר כהן והסטייליסט תומר אלמוזנינו. מאוד התמסרתי, ואם יש משהו שהאלבום לימד אותי זו עבודה בשיתוף אנשים".
"כשראיתי את התמונות אני חייבת לומר לך שמה שעלה לי במחשבות לא כל כך היה חשיפה שלי. יצרתי הפרדה בין האדם הפרטי שאני, כמי שלא לובשת חשוף וזה לא הקטע שלי. בתמונות כמעט לא הרגשתי שזה הגוף שלי בכלל. זו הייתה התנסות להתמסר למשהו לא טבעי עבורי, אבל שמצאתי בו את הטבעי שלי".
אפרופו עבודה משותפת, בעלך בן ספקטור ליווה אותך בעבר בהפקת אלבומייך, וגם הוצאתם יחד אלבום משותף באנגלית (מתוכו בלט הסינגל Cut It Out). הפרדתם כוחות יצירתיים?
"כן, בן עובד היום בתחום תכנות כלים מוזיקליים חינוכיים. במשך עשר שנים עבדנו יחד, והוא היה מעורב מאוד בעשייה שלי. גם כשלא עבדתי איתו, התייעצתי איתו על כל דבר ודבר. בגלל שאלון לוטרינגר מילא את תפקיד המפיק הפעם, האלבום האחרון גם היה הראשון שלא עבדתי עם בן בכלל. כשחזרתי הביתה, אפילו בקושי השמעתי לו שירים כי מבחינתי זה התנהל כמו יקומים מקבילים. מונוגמיה יכולה לעבוד במוזיקה עד גבול מסוים, חלק מהאפשרות להתפתח היא לגעת בעולמות אחרים עם מוחות אחרים, ואין מנוס מזה. זה פשוט הסתנכרן וקרה מעצמו, לא היה משהו טראומטי. המשכנו לבסס את עצמנו כבני זוג עם ילדים שחיים יחד בבית. זה עולם שלם ומלא בפני עצמו".
בראיון שיצא לרגל אלבומה הקודם של ספקטור לפני חמש שנים, נכתב בין היתר כי "גם הוא כבר לא יביא אותה כנראה לאמפי שוני". והנה הגענו לאלבום החמישי, ואם המצב הביטחוני יאפשר, הפעם זה יקרה לראשונה. "אני עושה את דרכי לשוני כבר עשר שנים לפחות", היא מבהירה, "עכשיו בשלו התנאים, הקהל והשירים וגם אני כפרפורמרית. דיברנו על בחירות מדויקות, ואם יש משהו שהבנתי זה שלא כדאי לחכות עם מה שאני רוצה לעשות. אז בוא ננסה ללכת על הדבר הגדול, המרגש והמפחיד. אבל זה מפחיד במובנים כל כך טובים ובטוחים".
"אני שולחת שירים לרדיו ושמחה שיש לא מעט להיטים שבנו את הסיפור שלי, אבל בסוף אני רצה למרחקים ארוכים. אני בונה יחסים עם הקהל לאורך שנים, ואנשים כותבים לי שאני מלווה אותם בתהליכי חיים; כשהם נפגשו בפעם הראשונה עם בני הזוג, כשנולדו להם ילדים או כשאחד ההורים הלך לעולמו. אפילו עכשיו עם האלבום החדש, אנשים מספרים לי שהם שומעים אותו חודש ברציפות במילואים, בין אזעקות ובנסיעות. זו תחושה שהמעגל הושלם והמטרה הושגה. בחוויית הגדילה שלי מעולם לא חיפשתי להתפוצץ או לעוף על הבמות הגדולות. הייתי צריכה לגדול לדבר הזה, ולצבור ביטחון, שירים ועומק. אני מרגישה שזה קורה בזמן הנכון".
את יודעת מה אומרים. "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב".
"אומרים, אומרים. ציטוט עממי" (צוחקת).
לכנות את השירים המצליחים של דניאלה "להיטים" עלול להפחית מערכם. אלה טקסטים ומנגינות שראויים לשרוד חיי מדף וכמו נכתבו לכל יום בארבע עונות השנה. או כפי שהיטיב לכתוב הפרשן הפוליטי עמית סגל על "הכוכב הזה מת", רגע לפני סגר הקורונה הראשון: "שמעתי את השיר הזה לדעתי מאות פעמים לפני עשור בערבים גשומים בלונדון. העיר הגדולה של החלומות שבה כל אחד נמצא לפעמים בבידוד".
האלבום החדש של ספקטור מאפשר מרווח ומרחב לנשום, וזה מה שהופך אותו לנחוץ וחיוני. "זה הדבר שאני הכי זקוקה לו בחיים האלה", היא משתפת. "גם מול המציאות והכותרות, כשאין יום שלא קורה משהו קשה ומטלטל, וגם במובן הפשוט כאימא או כבעלת קריירה או כדי לקיים זוגיות ולטפח אהבה. אנחנו מחזיקים יותר מדי דברים בו-זמנית, ובשבילי שירים הם חלונות של אוויר. התהליך המעניין הוא כשמצליחים לארוז את זה ולגרום למישהו אחר לעבור את אותה הפעולה".
הכתיבה באה בקלות יותר היום?
"אני לא כל כך כותבת בימינו, כרגע אני בפורקן של הוצאת אלבום. אני נהנית מההתרוקנות הזו של שירים שנשאתי הרבה זמן. בתוך האפלה זה רגע של סיפוק ושמחה של עשייה. יחד עם זאת, ההלם שתקף אותנו בשנה האחרונה עדיין לא מתורגם אצלי ליצירה".
דניאלה ספקטור תשיק את האלבום "לחיות" ב-30 באוקטובר באמפי שוני, במהלכו תארח את אהוד בנאי ורונה קינן. "בחרתי שני אומנים שמלווים אותי מאז הנעורים, מאוד מחובר ולא יח"צני", היא מספרת בחיוך. כשמנינו בפניה את רשימת המופעים שמתבטלים בזה אחר זה בגלל המלחמה, היא נשמעה מעט מופתעת: "אני מנסה לסגור את העיניים והאוזניים וללכת על זה כאילו הכול קורה". בנסיבות הנוכחיות, אולי זו הגישה.