דווקא כשעלה על גל של פרויקטים בהשתתפותו, השחקן תום אמסלם החליט לטוס לטיול בן שלושה חודשים שמתחיל בשיקגו, ממשיך בטוקיו ומסתיים אי שם בתאילנד. אל המסע הוא יצא לא לפני הפרמיירות לעונות השניות של "מיוחדת" בכאן חינוכית (שבה הוא מגלם את עילי) ו"בלקספייס" (שבה הוא מגלם את דמותו של אושר) שעלו שתיהן לשידור לאחרונה. העיבוד הטלוויזיוני לסרט "המזח" בכיכובו, שיצא לאקרנים בקיץ שעבר ועוסק בסיפורו של המוצב שנותר מבודד מאחורי קווי אויב לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, עדיין ממתין לעיתוי הנכון להופיע על המרקע הקטן אחרי שעלייתו נדחתה בשל המלחמה הנמשכת.
"מבחינה מורלית אני חושב שצריך לחכות ולתת לסדרה הזו את הכבוד שלה והמקום שלה", אומר תום מארצות הברית בשיחת זום. "זה לא הזמן המתאים בעיקר בגלל שיש קטעים שמזכירים את מה שקרה ב-7 באוקטובר, 50 שנה אחר כך. משפטים שאני או אנשים שאני מכיר אמרו בשבת השחורה, ובהתחלה לא הבנתי למה זה נשמע לי מוכר מהצילומים. הדמיון בין מתקפת הפתע ביום כיפור למאורעות 7 באוקטובר הוא מפחיד ובלתי נסלח. לכן כדאי להמתין עם 'המזח' לרגע שבו אנשים יהיו מוכנים לספוג תוכן מהסוג הזה. הסרט והסדרה הם אותם חומרי גלם עם אותם דמויות ושחקנים, אבל בסדרה גם יש רגעי נחת, צחוקים קטנים ואחוות לוחמים. היה אפשר להתמקד בהרחבה בדמויות וביחסים ביניהן, בניגוד לסרט שהיה הרבה יותר כבד וקשוח".
ב"מזח", לצידם של השחקנים מיכאל אלוני ודניאל גד, מגלם אמסלם את דרור סמל המוצב. "דרור מגיע מקיבוץ בארי במקור, וזה ריגש אותי לקבל תפקיד של מישהו משלנו", הוא אומר בחיוך. "מישהו מהבית, מהמועצה שלי. דמות של רמבו שמדברת מעט ועושה הרבה".
אמסלם (24) נולד, גדל והתחנך במושב יבול שבמועצה האזורית אשכול. את השירות הצבאי העביר בתיאטרון צה"ל, אלא שמילדות נאלץ כמו כל תושבי העוטף לספוג סבבי לחימה, מבצעים צבאיים, הסלמות, ימי קרב וכל התיאורים האפשריים למציאות בלתי אפשרית. עשרה חודשים למלחמה, והירי מהרצועה לעוטף עודנו נמשך גם בימים אלה. תום מספר לנו על צד אחר ופחות ידוע על אותו חבל ארץ מוכה אסון, שפרח ושגשג למרות הכול - עד אותה שבת ארורה: "הילדות שלי הייתה מדהימה. אין דרך להסביר את החופש שגדלתי בו, בין דיונות חול לגבעות ירוקות. השקט כשאתה קם בבוקר, יוצא החוצה ושוררת דממת אלחוט - אין לזה תחליף".
"אופיר ליבשטיין, לשעבר ראש המועצה האזורית שער הנגב שנהרג באותה שבת בחילופי אש עם מחבלים, אמר: 'הבית שלנו הוא 95% גן עדן ו-5% גיהינום'. כל מה שלא קשור למצב הביטחוני הוא 100% גן עדן", הוא מוסיף. "למרות הצלקות והשריטות לאורך השנים, לא הייתי מחליף או אפילו חושב להחליף את הילדות שקיבלתי בעוטף במקום אחר. זו כנראה ילדות טובה יותר ממה שזכו לה רבים אחרים שאני מכיר. נכון, זה חור, מקום מבודד ומרוחק, אבל מאפשר. מה שיש לעשות זה להכיר חברים, להיות עם אנשים ורק איתם. אני מרגיש שזה תרם לאופי ולבגרות שלי, עצם העובדה שהייתה לי אפשרות לבחור לעשות טעויות".
"יחד עם זאת, אני לא מכיר מציאות בלי הסלמות. פעם בכמה זמן יורים עלינו רקטות, וכאילו אלה החיים. זה משפיע, וכילד היו לי הרבה פחדים שרק בדיעבד כשהתבגרתי ידעתי לשייך אותם למצב ולהבין שלא מדובר בפחדים נורמטיביים של כל ילד. תחושת הביטחון הייתה מעורערת בגלל דברים שחוויתי, או דברים ששמעתי שאנשים אחרים באזור שלי עברו".
איך זה בא לידי ביטוי?
"במשך כמה שנים לא יכולתי להיכנס לשירותים מבלי שאחד ההורים ישים את הרגל ליד הדלת. בלילה נרדמתי עם אור דולק, אסור שיהיה חושך. לא התקלחתי עם וילון מוסט, הייתי חייב שהמקלחת תהיה פתוחה וגם הדלת. כל החיים שלנו התנהלו בשגרת חירום של שני מצבים: יש הסלמה או אין הסלמה. אז לראות פתאום אנשים בטווח רחוק יותר מתוודעים לפחד הזה, אין ספק שזה מעלה שאלות. לאף אחד לא מזיז עד שזה קורה למי שזה משנה?"
הכעס של תום מזכיר במידה מסוימת התבטאות שנויה במחלוקת של מפקד פיקוד העורף לשעבר תמיר ידעי, היום מפקד זרוע היבשה, שאמר ב-2018 כי "במלחמה הבאה לא ישתו קפה בתל אביב". לעומת זאת, התסכול של תום ממש לא מופנה לאמריקנו הקר של התל-אביבים או לתרבות הישראלית שמעוררת תיעוב וסלידה בעיני מפקד אוגדת עזה הנכנס ברק חירם. "אני לא יכול לבוא לאנשים בטענה של איך אתם מעזים להמשיך לחיות. החיים חייבים להמשיך לנוע", הוא אומר. "אנשים לא צריכים לעצור את החיים שלהם וגם המדינה לא, אבל אני מצפה שלא ישכחו אותנו ואת מה שעברנו. יש תחושה כזו".
"מיטוט שלטון חמאס זו סיסמה שלא מעניינת אותי", הוא אומר. "זה עניין של בדק בית עם עצמנו. המרחק מהבית שלי לתל אביב עומד על שעה וחצי בסך הכול. החזרה לשגרה בחודשים האחרונים לא סובבת את מה שקרה, וכשמתווכחים על תנאי העסקה להשבת החטופים זה דבר שלא נתפס בעיניי. אנשים מוכנים לוותר על אנשים אחרים, מתוך פחד לא רציונלי. אנחנו מדברים על הפקרה שנמשכת כבר 20 שנה, והיום היא הגיעה לשיא הכי חמור שלה. הייתי רוצה לראות קצת יותר אחדות וסולידריות בעניין החזרת החטופים כי מבחינתי זה קרה אתמול. עצם העובדה שעברו חודשים מרגיש לא אמיתי ולא הגיוני. פקד אותנו אסון, אבל הסיפור האישי שלי הוא של האנשים בני המזל שהצילו אותם בזמן".
"אנשים לא צריכים לעצור את החיים שלהם, אבל אני מצפה שלא ישכחו אותנו. יש תחושה כזו"
בבוקר מתקפת חמאס הוא התעורר עם הוריו לקול אזעקות צבע אדום בלתי פוסקות. "מעולם לא שמעתי כמות כזו של אזעקות ופיצוצים אדירים", משחזר תום. "כבר יש לנו נוהל חירום במשפחה; יצאתי החוצה, פתחתי את הדלת לאחותי, בעלה ושלושת האחיינים שלי שגרים ביחידת דיור מאחורי הבית שלנו, וביחד נכנסנו לממ"ד. לא הבנתי מה קורה, אבל כן הבנתי שיש אירוע חריג". אחרי חצי שעה של ירי מסיבי, הוא יוצא מהממ"ד וניגש להציץ מבעד לחלון קטן בחדר המקלחת שמשקיף לכביש הראשי של המושב. "מבחוץ לא יכולים לראות אותי", הוא מסביר, "ומאותו רגע ולמשך 15 שעות קדימה, הייתי מול החלון הזה. בסביבות השעה 07:00 בבוקר אנחנו מתחילים לשמוע ירי נק"ל, ואמא שלי, שהיא ראש צח"י (צוות חירום יישובי) ביבול, התחילה לקבל שיחות והודעות מיישובים בסביבה. שמעתי אותה מדברת עם אנשים מבארי שאומרים לה: 'אורלי, אני לא יכול לדבר עכשיו. שורפים לי את הבית'".
"בשלב מסוים התחלנו לשמוע ירי קלצ'ניקוב. כשגרים במשך שנים במוקד מלחמה אתה כבר יודע להבחין אם זה ירי אקדח או M16, יירוט או פצמ"ר. במושב שלנו היו כמה כלי נשק בודדים של כיתת הכוננות שהגנו על משפחות רבות, אבל בשנים האחרונות צה"ל לקח מהעוטף את רוב הנשקים ואמרו לנו: 'חבר'ה, אתם תהיו בסדר. אנחנו שומרים עליכם ואתם בטוחים'. באותו רגע שלפתי את אוסף הסכינים שלי והכנסתי אותו לממ"ד. עכשיו לך תסביר לילדים קטנים למה כל אחד מאיתנו מחזיק סכין צמוד לגוף שלו".
"קבוצת הטרמפים הפכה לקבוצת מיקומים"
אחד הסרטונים שהופצו שבהם תועדו מחבלי חמאס נעים באין מפריע עם מקלעים על טנדרים בשדרות הגיע גם אל תום ומשפחתו בעודם נצורים בביתם. "אתה מרגיש את המוח שלך זז אחרת פתאום והופך למצב הישרדותי, ואז אבא שלי הלך להוציא אקדח של סבא שלי ממלחמת העולם השנייה. זה היה קצת מרגיע לדעת שיש לך נשק חם כלשהו, אבל גם נאיבי בגלל חוסר התועלת. אקדח עם שישה כדורים לא היה עוזר לנו בשום צורה מול חמאסניקים עם מטול RPG וקלצ'ניקובים".
שעות מורטות עצבים עוברות, ומדקה לדקה מחלחלת הבשורה הקשה שהם לבד במערכה. "ב-10:00 בבוקר היה עדכון שהקבינט רק יתכנס ב-13:00 בצהריים. שם התחילו התהיות והשאלות איפה הצבא. קבוצת הטרמפים של המועצה שלי בוואטסאפ הפכה לקבוצת מיקומים ודיווחים. אחר כך נפל החשמל ולא הייתה קליטה. היינו מנותקים מהעולם החיצון ולא יכולנו לדבר עם אף אחד. בשאריות אחרונות של קליטה שלחתי הודעה לאסף פבר, אחד החברים הטובים שלי מקיבוץ רעים, ובדיעבד התברר לי שהוא ככל הנראה כבר נרצח. זה היה רגע שבו הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים".
על מה חושבים באותן שעות ארוכות בבית?
"כל כך הרבה שעות מול חלון קטן, כשאתה בגדול פשוט מחכה למוות. אתה מחכה שיגיע הגרוע מכל. אתה מבין שיכול להיות שעוד חמש דקות, שעה או שעתיים אתה תצטרך לעמוד ולהילחם על החיים שלך ושל המשפחה שלך. באותו יום הייתי מוכן למות".
מתי אתם מבינים, כמו שאתה מתאר, שאתם האנשים עם המזל?
"הצילו אותנו שלוש פעמים בשבת השחורה; בפעם הראשונה אלו היו הטנקיסטיות שעצרו חולייה גדולה בדרך ליבול. בפעם השנייה על כביש הגישה הראשי בצומת החיצוני קפצו כוחות של יחידת לוט"ר שהבחינו בחולייה שחוצה את הכביש והם התקילו אותה. בקרב הזה נהרגו יפתח גורני ולירן אלמוסנינו. ובפעם השלישית נסרין יוסף שהשתתפה בהצלת מושב יתד וסייעה להכווין כוחות דרך הקשר של המחבלים למקום שבו חולייה התחבאה".
48 שעות אחרי הפלישה הוא התפנה לכמה שבועות לקיבוץ משאבי שדה, ובהמשך התאחדה קהילת מושב יבול באכסנייה במצדה. "אנחנו מאוד מלוכדים וקיבוציים בתפיסה שלנו. ארגנו לעצמנו הופעות, הקמנו בית ספר, יזמנו פעילויות לילדים ומבוגרים והיה ממש לו"ז שבועי", הוא מספר. "זו הייתה תקופה טובה מאוד של ריפוי עבורנו, ואחרי שלושה חודשים אולצנו לעזוב. בני ובנות המושב התפצלו ואני החלטתי שאני מנסה לחזור לחיות ועובר לתל אביב. התחלתי למלצר ואפשר לומר שנכנסתי ללופ הכללי של כולם".
איך המלחמה נראית בעיניך מתל אביב?
"רחוקה מדי. אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שהייתי בבית שלי מתחילת המלחמה. הפעם האחרונה הייתה כשהגעתי לטקס הראשון של המועצה לזכר הנרצחים. אם אני מכיר אדם אחד מכל עשרה אנשים ברשימה הזו, ההורים שלי מכירים כפול ממני. וזו רשימה שלא נגמרת. מבחוץ אולי זה נראה שיש המון יישובים וכל אחד עומד בפני עצמו, אבל כולם עובדים ולומדים באותן מסגרות. האנשים היחידים שאתה מכיר הם אלה שלצידך".
זמן קצר אחרי שעבר לעיר הגדולה החלו הצילומים לעונה השנייה של סדרת הנוער "מיוחדת", שבה הוא משתתף לצד שחקנים על הספקטרום האוטיסטי. "היה משונה לחזור ולעבוד ופתאום למצוא את עצמי על הסט", הוא מודה. "השאלה שהעסיקה אותי הייתה איך אני מתנהל כאילו הכול בסדר? רגעים שבהם אני שואל את עצמי - מה אני פאקינג עושה? עד שבאחד הימים היה לי התקף חרדה. זה קרה לפני שהתבשרנו על הירצחו של ליאור רודאיף, אבא של חבר טוב שלי, ב-7 באוקטובר. ידעו שהוא חטוף אבל לא ידעו מה מצבו, והיה בי המון פחד מהרגע הכואב הזה שנתבשר על הגרוע מכל כשאני באמצע עבודה ולא אוכל להיות שם בשביל בן. ביום אחד נפל עליי שאני במרכז, מנסה לחיות חיים רגילים ועושה את מה שאני חייב לעשות כי זו העבודה שלי. לא יכולתי לקבוע שאני לא מגיע לצילומים. הדמות שלי מרכזית בסדרה ולא הייתה לי הרבה ברירה".
"בסופו של דבר, כולם מסביבי אמרו לי שאני צריך את זה לעצמי. באותם ימים החדשות הקשות לא הפסיקו לזרום והמשכנו להתבשר על אנשים שנרצחו, או על חטופים שכבר אינם נעדרים. חלק מהם אנשים שאני מכיר מגיל צעיר. משם נבעה החרדה הזו, תוך כדי שאני מנסה להבין מה אני עושה בתל אביב ואיך אני מעז להמשיך בחיים שלי בזמן שיש כל כך הרבה שאני מכיר שהשמיים נפלו עליהם. למה, איך ועוד שאלות בלי תשובות".
"יש הרבה אשמה, גם על זה שדווקא אנחנו אלה שניצלנו באופן אקראי. למה דווקא אלינו הם לא הצליחו להגיע? תוך כדי הצילומים היה לי את הרגע הזה ביום שאני תוהה לעצמי למה אני עושה את זה. ואז אני נזכר שהילדים צריכים לראות משהו אחר, צריכים לשדר להם שהכול בסדר. אחרת הייאוש יהיה גדול מאוד ואסור לתת לילדים תחושת ייאוש. אם יש משהו באוויר בחודשים האחרונים זה הרבה כאב וייאוש, ואם יש לי את האפשרות לתת לקהל לברוח או להישאב למציאות אחרת, גם אם זו עלילה קשה כמו ב'בלקספייס' למשל, זה עדיין משהו אחר. להתרכז בחיים אחרים שהם לא מה שאנחנו חווים כרגע".
כל משפחתו של תום עוסקת בתרבות. אביו במאי תיאטרון, אמו מלווה מתמודדי נפש דרך אומנות, אחותו הבכורה מנהלת חברת הפקות עם בעלה, אחותו האמצעית היא ראש תחום התרבות של המועצה, ואחות נוספת היא שחקנית. "פחות או יותר כולם חזרו לעבודות שלהם", הוא אומר, על אף הפגיעה הקשה שספג הענף בצל המלחמה. "ההורים שלי סיימו את שהותם בבית מלון וחזרו רשמית הביתה לפני כחודשיים. לחיות במלון יכול להישמע נחמד, או כמו שמירי רגב אמרה: 'הממשלה עשתה דברים מדהימים, כל כך הרבה אנשים נמצאים במלונות שמימנו', אבל אפשר להשתגע. זה לא בית".
איך התחושה לחזור היום הביתה?
"כואבת. הזיכרון האחרון שלי מהבית ומהאזור הוא מוות. בכל צומת וצומת שעברתי בדרך לבית הספר שבו למדתי רצחו אנשים שאני מכיר. כל מיגונית מחוררת. זה בלתי נתפס. הלכתי עם חבר לזולה שלנו ברעים והוא הראה לי איפה המחבלים ישבו ושתו קפה. ביליתי בקיבוצים האלה כנער".
"סיכת הסרט הצהוב תהפוך עוד מעט לפריט לבוש. זה נרמול של המצב ושל החטופים בעזה ואסור שזה יקרה"
"יש עצב גדול מאוד שלא משחרר", הוא ממשיך לשתף. "הכי קשה זה הרגעים האלה ביום שאתה שוכח. כי אז אתה נזכר ומבין ששכחת. יש גם הרבה כעס ותסכול, לא רק כלפי הממשלה אלא גם כלפי כל מי שמעז לומר שהחזרת החטופים לא שווה את המחיר הכבד. איך אנשים מסוגלים להגיד דבר כזה? אנשים אחרים ניצלו בזכות האנשים שככה הם מתייחסים אליהם. זה כמו המחקר המטומטם בערוץ 14", הוא נזכר ב"מחקר" שהוצג בתוכנית של אראל סג"ל ושמעון ריקלין, שקושר בין עמדה פוליטית לסיכוי של אותו אדם להיחטף או להירצח בטבח הנורא. "איך אפשר לערבב פוליטיקה בדבר הזה? באופן כללי, יש לנו נטייה להתאושש ולהמשיך הלאה מהר מאוד. סיכת הסרט הצהוב תהפוך עוד מעט לפריט לבוש. זה נרמול של המצב ושל החטופים בעזה ואסור שזה יקרה".
אני מרשה לעצמי לשאול אותך גם על הקריירה כשחקן. אתה עוד בתחילת הדרך. מתמקד רק בכאן ועכשיו או שגם יש מחשבות על העתיד המקצועי?
"מבחינתי יש את החיים שקדמו ל-7.10 ויש את החיים שאחרי. זה עולם אחר, יקום מקביל. אף אחד מאיתנו לא אותו בן אדם, ואני הפנמתי שהכול יכול לחכות. בזבזתי המון אנרגיה בחיי על להתבכיין ולחפש על מה לכאוב, כשבתכלס אני בסדר. אחרי השבת השחורה הבנתי שאני צריך לעשות משהו בשבילי, וכל דבר שחשבתי שאני חייב לעשות - אני לא. זו הסיבה שאני מדבר איתך משיקגו. החיים קצרים".
"התמזל מזלי והחלום שלי להיות שחקן הוא בהתהוות. גם אם עכשיו אני בוחר לעזוב את התחום, וזה לא המצב, זה לא יהיה סוף העולם. יש עוד דברים לראות ולעשות. אני חייב לומר שזה מוזר לא להיות בארץ בזמן שיצאו שתי סדרות שלי. אני מתחיל לקלוט שאני במקום אחר, שמתנוסס מולי דגל ארצות הברית ומה הקשר? אני משוכנע שזה יעשה לי טוב".