"יש לי בן זוג שכנראה לא מבין את העולם", סיפרה השבוע השחקנית אלי סטין בפרק חדש של הפודקאסט המצליח "הכל דפוק". "הייתה לו פרמיירה לסרט חדש שלו, ואחריה כל הקאסט יצא לבר", היא המשיכה. "מה שקרה שהייתה דרמה, הוא לא ענה ולא ענה ולא ענה - וכל ילד יודע שלא שותים על בטן ריקה ולא מעשנים שאכטה כאילו היא סיגריה, אבל תומקל'ה בן 41 כנראה שכח. אמר לי 'לקחתי שאכטה, התעלפתי על השפיץ של השולחן, פתחתי את המצח'". התקרית הלא-נעימה הזו היא רק טעימה על המזלג מחייו הפרטיים של תום חגי - לא רק שחקן עסוק במיוחד למעלה מעשור, אלא גם בראש ובראשונה אדם, לא כל כך זוהר.
את אלי סטין, בת זוגו בארבע השנים האחרונות, הכיר חגי בזמן שהצטלמו לסדרה המצליחה "מלכת היופי של ירושלים", סטין, שהיא ההיפוך המוחלט מבן זוגה, השיקה לפני כמה שבועות את הפודקאסט "הכל דפוק" ביחד עם חברתה, השחקנית עינת הולנד. במהרה הוא הפך להיות הפודקאסט המואזן והמדובר של הזמן האחרון (מקום ראשון ברשימת ההשמעות של אפל וספוטיפיי) בזכות הדיבור המצחיק וחסר הרסן של שתיהן על הכל. הפרטיות שתום טיפח בקנאות, נחשפת למאזינים הרבים כחלק מהדיאלוג המצחיק ולא מצונזר של הבנות.
איך אתה מתמודד עם זה שהיא פותחת הכל בפודקאסט שלה?
"היא אחת שיודעת להשתמש במדיה בצורה כזו מקצועית, כשאני אפילו לא התחלתי לנסות להשתמש בה. זה מאוד קשה לי לחשוף את עצמי ולפרגן לעצמי בפוסטים וסטורים ומי יודע מה – ולאלי לא. אני מקנא בה על היכולת הזו. אני מאוד גאה בה שהיא ועינת הלכו על הדבר הזה, שהן רצו לעשות לא מעט זמן, ושזה מתפוצץ כעת בצורה כזו. יש בי רק גאווה".
למרות הופעות בסדרות "כבודו", "תאג"ד", "מלכת היופי של ירושלים", "שעת נעילה" ובסרטים "הכל שבור ורוקד" ו"יונה" בקריירת משחק של למעלה מעשור; עדיין, חגי הוא לא בהכרח שם מוכר, אלא יותר "פרצוף מוכר". נדמה שהפער הזה לא משנה לו כלל; עבורו החיים עצמם והמקצוע האהוב חשובים בהרבה יותר מעוד טייטל או כותרת במדור רכילות.
אתה שחקן עמוס למדי כבר לא מעט זמן - רק השנה, השתתפת בסרטים "עשרה חודשים", "יוני 0" של ג'ייק פאלטרו ו"טור פרידה" של רוני ניניו - לצד העבודה בטלוויזיה ובתיאטרון, אבל אתה לא בהכרח סלב.
"די מהר במהלך הקריירה שלי הבנתי שאני לא הולך לכיוון ה'נוצץ', או שהוא בהכרח כל כך מעניין אותי. אני לא 'שיווקיסט', אין לי אינסטגרם, אני לא חזק ברשתות חברתיות - אני עובד בתור שחקן וזה מה שחשוב לי. אני אוהב ימי צילום, חדרי חזרות, הפקות – אני מעוניין במשחק, במלאכה עצמה. כמובן, תמיד נחמד שמזהים אותי ברחוב ואומרים מילה חמה אבל אני פחות מתחבר לזה; לא לשם כך התכנסתי".
הסרט החדש בכיכובו של חגי "עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה", שעולה בסוף השבוע הזה לאקרנים, עוקב אחרי מירב (שירי גדני) שאחרי שנים של ניסיונות כושלים להיכנס להיריון, לכאורה מצליחה. בטנה תופחת, היא חשה בעובר, וגופה משתנה, ההיריון לו ציפתה הגיע, אבל בדיקת האולטרסאונד הראשונה מראה שאין עובר והיא חווה הריון מדומה. מרב נצמדת לחוויית ההיריון המדומה ומסרבת להרפות, החודשים מתקדמים והאילוזיה משתלטת עליה, סביבתה האוהבת, כולל בעלה (חגי), מנסה לתמוך ומירב לכאורה לראשונה מאושרת. אך עם התקדמות החודשים, האילוזיה הופכת למצב נפשי מסוכן.
חלק לא מבוטל מהסרט מתבסס על הדינמיקה בינך לבין שירי גדני, שמגלמת את אשתך – ודרכה הגעת להשתתף בסרט. איך הדינימיקה האינטימית הזו עובדת?
"עבדנו יחד לפני הרבה שנים על הצגה בתיאטרון באר שבע שנקראה 'הצעה מגונה', ומשם במהרה באמת התחילה החברות הזו, תמיד נוח לי לעבוד איתה. אינטימיות היא דבר תמיד מביך או שמלווה באי נוחות מסוימת. ליצור אינטימיות כשאין אינטימיות זוגית או מינית זו תמיד לקפוץ עם הראש למים; בפרט, כשזו חברה טובה ומי שעומד מצידה השני של המצלמה הוא בעלה של שירי, דויד סטרז’מייסטר. זו אכן מקפצה גדולה, אבל גם פה נתנו לי להרגיש בנוח. הסצנה הראשונה שצילמנו הייתה סצנת סקס, כששירי עצמה הייתה בהיריון מתקדם, ואני אמור לעשות את הסצנה הזו כשבעלה רוכן מעליי בשביל לצלם; הוא שם לב שאני מעט נבוך מהסיטואציה והוא ישר התחיל לתת לי אפילו 'פושים' קטנים כדי לקדם אותי בסצנה (צוחק). מהר מאוד אי הנוחות הקטנה שהייתה נעלמה".
התפקיד שלך ב"עשרה חודשים" הוא רגיש ושברירי למדי. הבאת משהו מחייך האישיים לתוך העבודה על הפרוייקט?
"שחקן תמיד מביא, אפילו מבלי לדעת, את הגוף שלו, את התגובות שלו לדברים - בגלל זה זה מקצוע כזה חשוף; זה לא המצגת שהכנת או התיק שעבדת עליו, זה אתה - הפרצוף שלך, ההבעות שלך, הקול שלך. אני כן חושב שהגעתי ב'עשרה חודשים' למקום יותר שברירי ומופנם, ביחס לכל הדמויות האחרות שעשיתי".
בין אם בסרט "טור פרידה" או בהצגה "אנטיגונה" בה אתה כעת מככב בבית ליסין, הקריירה שלך מתערבבת עם הפוליטי והאקטואלי לא מעט. חשובה לך האפשרות לביטוי פוליטי בימים אלו דרך הקריירה שלך?
"אני חושב שזה נוגע בשאלה רחבה יותר בחיים שלי – איך ממשיכים לחיות אבל גם ליצור בתקופה כזו. ספציפית 'אנטיגונה', הצגה מדהימה שהתחילה לרוץ החודש, מעלה עבורי עוד יותר את העולם שבחוץ, אבל אני עדיין ממשיך לגלם את הדמות שלי ואני בפועל ממש קרוע בין זה לזה - איך קורה בעצם שאתה ממשיך לדקלם טקסט מתחת לאור הזרקורים כשהלב שלך קרוע וכשהמציאות כל כך קשה ומורכבת להכלה? זה משהו שעולה לי לא מעט.
כמובן שחשוב לי מה שקורה בארץ, אבל זה בלי קשר לעובדה שאני אדם שעומד על במה או מצטלם. זכותו המלאה של כל אמן להתבטא, אבל אני לא חושב שיש קשר בין היותו של אדם מוכר לבין האפשרות לזכות הזו. עם זאת, אינני מתבייש בדעותיי הפוליטיות; אני לא מתבייש להגיד שהממשלה הזו היא כישלון בכל פרמטר ושאנחנו במצב בלתי אפשרי. אבל שוב, באותה הנשימה, אני לא חושב שיש לי זכות יותר מאדם כזה או אחר להביע את דעתי בגלל מקצועי. אני במקצוע בעיקר בשביל לשחק".
אתה במקור מקיבוץ משמרות – קיבוץ עם מורשת אמנותית (שלום חנוך ומאיר אריאל הם רק חלק מבניו) - אבל כזה ששונה מאוד מהביצה התל אביבית. אתה מרגיש שלמדת להסתגל לפער הזה?
"אני לא יודע אם להסתגל זו המילה הנכונה, אבל זה נכון - אני אוהב את העיר ומצד שני תמיד יש לי כמיהה לדשא ירוק, למרחבים פתוחים. אני כבר לא ילד, אני עוד רגע בן 41, אבל אני תמיד מרגיש שאני רוצה הביתה באופן מסוים. פחות הייתי רוצה גם לגדל ילד בתל אביב. אז כן, אני תמיד מתגעגע."
על מה אתה עובד בימים אלו?
"אני כרגע בשלוש הצגות בבית ליסין, שהפך לכמו בית עבורי ב-7 השנים האחרונות: 'בין קודש לחולון', 'הדה גבלר' ו'אנטיגונה'. לא מזמן סיימתי צילומים ל"הפנתר הכפול" – סדרה חדשה של מרקו כרמל שתצא לקראת סוף השנה; ובקולנוע – 'יוני '0, 'טור פרידה' ו'עשרה חודשים' – שאני מאוד גאה בו. אני חושב שזה גם כי העשייה שלו הייתה כזו ניסיונית, אז היה לי קשה יותר מראש לדמיין את מה שיצא בסוף – וגם בגלל העבודה עם עידן (הובל) המוכשר כל כך. זו הייתה באמת עשייה עם המון אהבה ועצב והומור. בין כל זה, אני לומד עכשיו לומד ב'סמינר הקיבוצים' בימוי והוראת משחק כי הצד השני של העשייה מאוד מעניין אותי".
איזה סרט שצפית בו אתה שומר קרוב לליבך?
"'סיפורי דגים' הוא אחד הכי קרובים לליבי - וגם מקועקע לי סימן ממנו על היד – כי הוא עוסק ביחסים מורכבים בין אב לבן. אני זוכר שהושבתי את אלי עוד בתחילת הזוגיות לראות את כל הקלאסיקות שגדלתי עליהן, וצפינו בו וממש התפרקנו. זו הייתה ממש אפשרות עבורי להתאבל ולזכור את אבא שלי שנפטר לפני 6 שנים, שתמיד היה דוגמה ומופת בעיניי ואני מאוד מתגעגע אליו. למרות שלא היו בינינו את אותם היחסים העכורים שיש בין האב והבן בסרט, תמיד היחסים בין אב לבן בקולנוע נוגעים בנקודה הרגישה שלי".
דניאל עמיר הוא כתב אתר Seret. לכתבות נוספות - לחצו כאן.