אחרי שורה של סדרות, סרטים ופרויקטים תיעודיים על מאורעות 7 באוקטובר, עלתה השבוע בכאן חינוכית הדרמה המתוסרטת הראשונה שעוסקת בפצע הפתוח של כולנו. "הדברים שהלכו לאיבוד", מיני-סדרה בת שלושה פרקים לקראת יום הזיכרון, מביאה את סיפורה של רונה (אחינועם מויאל), נערה מתבודדת וצינית שאחותה הגדולה נרצחה בשבת השחורה. יום הזיכרון השנה טעון במיוחד מבחינתה, והיא כועסת, מרחיקה את עצמה מהוריה וחבריה ומסרבת לכל סיוע. בהכנות לטקס יום הזיכרון בבית הספר, כשהכאב והזעם אין להם סוף, היא פוגשת את אורן, שאביו הקצין נהרג כשהיה ילד קטן. מהרגע הראשון רונה לא מסתדרת עם אורן, שמנסה תמיד לעשות בדיוק את מה שמצפים ממנו, ושניהם מוצאים את עצמם בעימות אישי זה מול זו שבמהלכו יתמודדו עם שאלות על אובדן, זיכרון ואמונה.
השחקן אוהד קנולר, אביה של רונה בסדרה לצד האימא מיכל ינאי, נכנס בחשש לפרויקט הרגיש ולהפקה העלילתית הראשונה שמנסה להביא לידי ביטוי על המסך את האירועים האמיתיים הבלתי נתפסים. מתברר שזו לא הייתה בדיוק התוכנית המקורית. "הסדרה נכתבה לפני שפרצה המלחמה", הוא מספר. "כן היה רעיון לצלם דרמה לנוער שעוסקת בשכול, אך נסיבות המציאות הישראלית הובילו לכך שהסדרה תעסוק ב-7 באוקטובר. זה מטרגר כשהסדרה פונה לצופים צעירים, ויש לי נער בן 16 בבית אז אני יודע כמה הנושא מעסיק אותו ואת הסביבה שלו וכמה הם זקוקים לעיבוד של הדבר. לכן, יותר משמדובר בחשש זו יראת כבוד. חשוב לעשות את זה".
לכך מתווסף אתגר ההנגשה לקהל הצעיר, אך הסדרה (בהפקת סטודיו ענני מבית פרמאונט) לא מדברת על הזוועות עצמן וגם לא מציגה תיעודים גרפיים. "הסיפור כולו מועבר דרך נקודת מבטה של רונה", מסביר קנולר, "זה נוגע בתחושות וברגשות של בני הנוער אל מול אותה סיטואציה קשה להכלה למבוגרים, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. אין בהכרח את היכולת לביים שחקנים צעירים שמגלמים בנים ובנות שכולים".
"ההלם הכה בכולנו, אבל ילדים גדלים בתפיסת מציאות מסוימת. זו לא הפעם הראשונה שקורסת קונספציה מולנו המבוגרים, אבל במצב כזה יכולה להתערער כל ההבנה ותפיסת עולמו של ילד. הבן שלי יחסית משתף ומבטא את התחושות שלו, אבל לא כל הילדים מראים או מתקשרים את הסיטואציה".
בין החדשות הקשות מגיע לך מזל טוב. נולדה לך ולבת זוגך בת ראשונה יחד. איך המרגש להיות שוב אבא בגיל 47?
"מדהים. רציתי את זה, זו הגשמת חלום ונקודת אור מבחינתי, אבל גם מחייב אותך להיות בתוך זה. לטפל בתינוקת משכיח קצת את מה שקורה מחוץ למעגל הזה. במודע או שלא מודע, אנחנו לא ממש עוקבים אחרי החדשות וחיים את התא המשפחתי הקטן שלנו. לצרוך חדשות על בסיס יום-יומי זה משהו שמעולם לא עשיתי, והיום גם כשזה נוגע לצפייה בסדרות, אנחנו בדרך כלל רואים תכנים קלילים".
בעבר הבעת לא אחת את תמיכתך בליכוד ובנתניהו והנחת הפגנת ימין. זה עדיין אותו נתניהו והליכוד מבחינתך? גם בכל הנוגע להתנהלות במלחמה הנוכחית?
"אידאולוגית אני נמצא במקום מסוים והליכוד היווה עבורי הבית הזה, אבל ישראל נמצאת היום סביב שאלה הרבה יותר קיומית ולכן צריך להתמקד בה ופחות לתפוס צדדים ומחנות. רפורמה במערכת המשפט היא שאלה חשובה מאוד בעיניי, אבל לא כל כך רלוונטית למצב הנוכחי שלנו. כשיגיעו הבחירות אני אבחר בבית הפוליטי שלי", הוא אומר ובוחר שלא לציין אם עדיין מדובר במפלגת השלטון.
כחלק מההפגנות ברחבי הארץ מדי שבת גם נשמעת הקריאה הברורה להכריז על בחירות.
"בחירות? זה לא יקדם אף אחת ממטרות המלחמה".
"השבריריות שהתגלתה ב-7 באוקטובר היא ההפך בעיניי מהקרע בחברה הישראלית שפקד אותנו עד אותו יום", הוא משתף. "היום אנחנו מבינים שאין לנו את הפריבילגיה להיות קרועים ושבורים. השבריריות מראה מה המחיר של אי-יכולת להגיע להסכמות וחוסר ההבנה שיש לנו סיפור אחד. אם נרצה או לא, המלחמה מעידה שהגורל שלנו משותף ולכן הפתרון חייב להיות משותף".