השיחה של יעלי רוזנבליט ושלי מתחילה במבוכה מסוימת, משני הצדדים. אנחנו מדברות בשבוע שחור, אחד מיני שבועות שחורים רבים שעברו על מדינת ישראל מאז בוקר 7 באוקטובר, ולשתינו קשה להסתיר את המבוכה. "לי זה הזוי לקשקש ככה עכשיו. אפילו דיברתי עם חברה שלי על מה אני אגיד ואיך מדברים בימים האלה. זה פשוט מוזר", היא אומרת. "יש כל כך הרבה תופת וכאב מצד אחד, ומצד שני החיים חזקים ואנשים רוצים להמשיך לחיות אותם, וגם אני. אני חוזרת בסוף היום לדירה מחדר החזרות, והכל פשוט עולה שוב. אני מרגישה מאוד קלישאתית, אבל זו הסיטואציה, ועל אחת כמה וכמה כשבעבודה שלי אני הולכת לעולם אחר".

אבל העולם שרוזנבליט הולכת אליו בימים אינטנסיביים של חזרות בקאמרי - הוא לא לגמרי אחר. השחקנית - שכיכבה לאורך הקריירה שלה בשורת הצגות בקאמרי, וכן בסדרות "המפקדת" (כאן 11) ו"שנות ה-90" (רשת 13) - עובדת בימים אלה על הצגה חדשה שהיא מעלה עם קבוצת הצעירים של הקאמרי. ההצגה, איך לא, מתעסקת בתקווה האחרונה שהייתה למדינת ישראל לשלום - יצחק רבין, ואת הקשר של כל זה למציאות העכשווית רוזנבליט מרגישה בכל חזרה וחזרה. 

ההצגה, "מיקי מציל" שמה, מספרת על סוכן שב"כ שחוזר אחורה בזמן, לשנת 1995, כדי להציל את רבין. "אנשים בתקופה הזו ידעו מלחמות קשות בעבר, אבל היה אז משהו תמים ונאיבי", אומרת השחקנית. "זו הייתה שיא התקווה, בעצרת למען השלום, וכן, כן הזמן עולות שאלות כל מה היה היום אם הרצח לא היה קורה. אנחנו כל הזמן מתעסקים בזה. אז זה כאילו ניתוק אבל לא ניתוק. אני שמחה שאני לא עושה עכשיו איזו קומדיה מטורללת, אלא הצגה שהקהל יגיע אליה וישאל שאלות. הם לא יצאו בלי כלום".

בחזרות של "מיקי מציל"|צילום: שמחה ברבירו, יחסי ציבור

רוזנבליט מגלמת בהצגה את נתי, "שחקנית שלא כל כך הולך לה. לא במשחק, ולא עם גברים", אומרת השחקנית. "היא מכירה את מיקי, סוכן השב"כ, ומשהו בה נפתח". באופן אירוני למדי, הקראת המחזה הראשונה הייתה מתוכננת ל-8 באוקטובר - הקראה שכמובן שנדחתה, עד לעכשיו. "עשינו הרבה קומדיות כאלה בקאמרי ועכשיו זה משהו אחר שאני עוברת, זה תפקיד שמאוד מרגש אותי", היא מספרת. "הוא שונה מתפקידים אחרים שעשיתי. לרוב אני משחקת דמויות קומיות גדולות, והפעם התפקיד יותר נשי, יותר קרוב אליי. כל התהליך הרגשי שהיא עוברת ממש מרגש אותי: מהרבה מרמור, כעס וכאב, הלב שלה נפתח".

את מצליחה להזדהות איתה גם ברמה האישית?
"ביחס לזה שהיא שחקנית אז כן, כי אני שחקנית. אני מבינה את הדבר הזה של ניסיון וכישלון. גם אני הייתי במקום הזה. אולי לא ברמה הזו, אבל אני יכולה להבין אותה ברמה הרגשית והאישית. אני יכולה להבין איך הופכים להיות אדם ציני וחסום יותר כשפוגעים בך ואת מתאכזבת, גם מהמקצוע וגם מגברים. אז זה לא אחד לאחד, ויש לי עבודה להביא משהו אחר, אבל את המקומות האלה אני מאוד מבינה".

אי אפשר להתעלם מהתחושה שיש קו ישיר בין רצח רבין לימי המלחמה. זה מורגש בחזרות?
"זה פשוט הזוי עכשיו לחשוב שכל כך הרבה הגיעו לעצרת לשלום. הייתי בת 4 כשרבין נרצח, וכל פעם שזה עולה בחזרות זה ממש כואב, במיוחד עכשיו. אני ממש לא מצליחה להתנתק מזה. אותי זה מאוד פוגש, זה מאוד טעון, אבל לכן אני מאוד שמחה שאנחנו עושים את הדבר הזה. זה נושא רלבנטי, טעון וחשוב. במחזה יש את העניין של להציל את רבין, אבל יש גם את החיים. במחזה זה בא ביחד, וגם עכשיו - יש מלחמה, כאוס וחטופים, אבל גם יש את זה שאני הולכת כל בוקר לחדר חזרות". 

מתוך
אלונה סער ויעלי רוזנבליט ב"המפקדת"|צילום: כאן 11, רן מנדלסון, יחסי ציבור

אבל תגידי, יש מקום בכלל לדבר על שלום בימים של מלחמה?
"תראי, בגדול… לא", היא אומרת בהיסוס. "באחד הימים הגענו לחזרות אחרי יום קשה, עם הרבה הרוגים – ומרגישים את זה. כמישהו מגיע לחדר חזרות אחרי פרידה הוא בשלו, אבל זה לא משפיע על כל הקאסט. פה יש מין כאב שאת מרגישה שהיום כואב לכולם, והחזרה היא חצי. יש עכשיו כל כך הרבה כאב, והייתי שמחה שאנשים מלמעלה יהיו מספיק יצירתיים לפתור ולהבין את הדבר הזה, אבל אני חושבת שקהל שמגיע לתיאטרון רוצה לשכוח לרגע ממה שקורה. המחזה הוא בדיוק השילוב בין הנושא הפוליטי והמדיני, לבין מערכות יחסים, אהבה והומור - ובעיניי זה החיבור המושלם לתקופה הזו. אנחנו עושים אמנות חשובה, ולכן אני שמחה שאני חלק מזה".

במקביל, מככבת רוזנבליט גם על המסך. לא מזמן עלתה עונה שנייה לסדרה "שנות ה-90", בה היא מגלמת את בת הזוג של ציון (אוראל צברי), ובהמשך תעלה גם העונה האחרונה של "המפקדת" - בה היא מגלמת את דמותה של המ"מ אפי. "העונה הזו של 'שנות ה-90' הצטלמה ממש לפני המלחמה, וזה מין אסקפיזם טהור. זו קומדיה עם דמויות מטורפות, ובאמת הייתי על הסט ואני כזה 'מה קורה עם השחקנים האלה, הם מטורפים'. עבדתי עם טובי הקומיקאים בישראל. זה היה וואו. ואת 'המפקדת' צילמנו עכשיו וזו העונה האחרונה, אז נפרדים מאפי. זה הכל עוד זריקות מוטיבציה לזה שאני במקום הנכון. אני מקבלת את עצמי, את הגזרה שזה מה שאני אעשה כל החיים ושבזה אני טובה. הקאמרי זה ממש הבית שלי. זה הציל אותי מהרבה דברים בשנים האחרונות. גם אישיים, גם בקורונה, וגם בתקופה הזו. חדר חזרות זה הדבר הכי מדהים בעולם, בטח בתקופה הזו. זו העבודה הכי מעניינת, מאתגרת ומורכבת, ואני שמחה שיש לי את ההזדמנות הזו". 

ורגע לפני סיום הריאיון, כשאני שואלת אותה אם יש לה משהו להוסיף, מבקשת רוזנבליט לציין נקודה אחת מהותית שחשובה לה במיוחד. "כשהתחילה המלחמה ברחתי להורים שלי, וכשחזרתי היו כל מיני התנדבויות, אבל בעיקר הייתי הרבה בכיכר החטופים. הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות", היא אומרת. "הייתי במיצגים שעמדנו שעות בלי לזוז עם שלטים של חטופים. החזקתי שלושה: שתיים חזרו, וענבר הימן נרצחה. הייתי שם כל יום, ועכשיו אני מגיעה לעצרת בשבתות, אבל זה כל הזמן הולך איתי. במקביל לחזרות ולחיים יש כל הזמן את הצד הזה בלב שיש חטופים בעזה, ואסור לנו לשכוח. מותר לנו להמשיך לחיות, אבל אסור לנו לשכוח. מותר לדבר על אמנות, משחק ומחזות, אבל אסור לא לדבר על החטופים".


"מיקי מציל", מאת ירון אדלשטיין | בימוי: עמית אפטה | קבוצת צעירי הקאמרי

ההצגות הקרובות בחודש פברואר | לרכישת כרטיסים