"מתבגרים בבת אחת": איילת זורר נכנסה בשבוע שעבר לנעליה של דוקטור עמליה לוי, אונקולוגית בכירה שמגלה כי היא חולה במחלה ומתמודדת עם הצד השני של חדר הטיפול, במסגרת הדרמה החדשה בקשת, "חולי אהבה" (פרק חדש ביום שני, אחרי החדשות, ערוץ 12). זורר מכירה את ההתמודדות עם הסרטן מקרוב. לפני כעשור גילו לה גידול בבלוטת התריס, והיא החלימה.
בריאיון ליונה לייבזון ב"חדשות סוף השבוע", זורר סיפרה על הפערים בין המשחק למה שהכירה מהחוויה האישית. "בשלב החזרות היו דברים שלא התיישבו לי. בגלל שהיה לי גידול בבלוטת התריס, אני יודעת איך זה לשבת ולקבל את היד של הרופאה על היד שלי, את המבט שלה כשהיא אומרת", נזכרה. "הדבר הראשון שאתה חושב זה: 'ואי אני ברולטה, הרולטה נפלה עליי. האם אני הולך למות? אני הולך למות'".
יש משהו שאת לוקחת איתך מזה עד היום?
"אתה מתבגר בבת אחת, זה מה שזה עשה לי. בבת אחת אתה מבין שהחיים האלה הם כחוט השערה. אי אפשר לחיות את החיים כל הזמן בדחייה. יש בזה גם דברים מאוד מאוד חיוביים, זה קטליזטור לצמיחה וללמידה מהירה של משהו אנושי שאין לך יכולת לגעת בו קודם".
את מרגישה שזה שחווית את זה בעצמך עשה לך דברים טובים יותר בחיים?
"ממש. הייתה התעוררות קודם כל, תובנה מה אני רוצה ולא רוצה. אתה חי את החיים שלך, ונגיד מסתכל מהחלון וחושב שמה שאתה רואה בחוץ זה החיים - ופתאום אין חלון. אתה יוצא לדבר הבא הזה, ופתאום מבין שיש שם המון עוד ללמוד. אבל, יצאת מהחלון אז יש בזה גם ערך מוסף מאוד גדול. אם היית שואלת אם הייתי מוותרת על זה, אז יכול להיות שלפני כמה שנים הייתי אומרת שממש כי השנה הראשונה הייתה קשוחה מאוד, אבל לא הייתי מוותרת על זה".
ב"חולי אהבה" היא נכנסת כאמור לדמותה של הרופאה, ואף צפתה בעצמה בניתוח להסרת גידול באיכילוב. "חשבתי שאני הולכת לעמוד בחלון זכוכית ולראות את זה מהחדר בחוץ, לראות את התחושה, אבל לא", סיפרה. "אמרו לנו לשטוף ידיים, נכנסו לחדר, ועמדנו ממש צמוד לקיר כי היינו משוכנעים שאנחנו מתעלפים. בסוף עמדתי ממש מעל מריאן, ראש המחלקה והמנתחת שהיא רופאה בחסד עליון. ממש ראיתי מה היא עושה, זה היה מדהים. רציתי לראות איך רופאה מתפקדת, והאמת, לקחנו משם המון רעיונות לניתוחים עצמם. אבל יותר מזה, גם התחושה הרגשית של הבן אדם שאחר כך הופך להיות החולה ואיך הוא מרגיש על המיטה הזו".
ואיך עם הפרטנר בסדרה, עמוס תמם?
"מתה עליו. יש כזה דבר שעושים בקולנוע ובטלוויזיה, שרוצים לראות התאמה. הלכנו לשבת בבית קפה והאמת היא שזה לא היה מפגש מי יודע מה. אני חושבת שהוא, מהכיוון שלו, גם לא היה סגור עליי כל כך בכלל. גילינו חברות מאוד אמיצה".
חודשיים אחרי שסיימה לצלם את הסדרה בארץ, וכשהיא בארה"ב שם מתגוררת באל-איי, זורר התמודדה מרחוק עם אירועי 7 באוקטובר, שתפסו גם אותה בהפתעה. הכוכבת חזרה אל התחושות המורכבות. "יש כל מיני צדדים לזה. יש את הצד של איך אתה עוזר, ויש את הצד של לדאוג לקרובים אליך, וכמובן הצד של היהודי שנודד שמחובר. יש הרבה דאגות למשפחה, לחברים".
מתי התחלת להבין מה קורה בארץ?
"מיד. הייתה אצלי ארוחת ערב של חג ואני רק פתחתי את הטלפון. פתאום ראיתי שמשהו מוזר קורה. אתה מסתכל ופשוט לא מאמין. לא נראה לך הגיוני, זה סרט או שזה אמיתי? נהיה מאוד ברור שזה אמיתי, והיה מאוד קשה. הייתי כמעט בכל ערב עם ישראלים שנפגשו כדי להיות ביחד. לאו דווקא כדי לדבר על המצב, אלא פשוט להרים אחד את השני. כולם היו כל כך נפולים שזה היה קשה. ישר אתה רוצה לעזור ולעשות. אני באופן אישי בעיקר התמודדתי עם ניסיון לעזור כלכלית, עם תרומות. יכולתי לחבר, לעשות חיבורים של עמותות. לא משנה מה, אתה מרגיש שאתה לא עושה מספיק".
לדבריה של זורר, למרות הזוהר של הוליווד, אין על לעבוד כאן - בישראל. זו יכולה להיות השפה, התחושה או חופש - אבל יש משהו אחר, שאליו היא מתחברת. "לא סתם אני חוזרת לעבוד כאן, אני אוהבת לעבוד בעברית. יש תפקידים מעניינים לנשים, ואני מרגישה חופשייה לשחק בעברית באופן שאני לא חופשייה באנגלית. יש משהו בלתי אמצעי ביצירה בישראל, ולא כזו שחושבת על מעמדות כמו בהוליווד".
בכל החודשים האחרונים, ראית סביבך את התעשייה בהוליווד שותקת. לא היה בך איזה משהו שהסתכל ואמר: רגע, מי האנשים שעובדים סביבי?
"תמיד ידעתי מי האנשים שעובדים סביבי, אבל הרבה פעמים ראיתי שאנשים עושים קמפיינים הומניטריים או משתתפים בקמפיינים הומניטריים כשזה עובר דרך מחלקת יחסי ציבור. יש להם יחצן שאומר להם במה להתעסק. מבפנים אני יודעת שחצי מהאנשים שפועלים בתוך זה, עושים את זה בשביל נראות. לא באמת הייתה לי ציפייה".
ומארגוני נשים?
"הייתה לי ציפייה, עד עכשיו יש לי ציפייה. נשים נאנסו, שרפו ילדים כבולים להורים שלהם ואתן לא אומרות שום דבר. הסיפורים יסופרו, אני מאמינה, דרך קולנוע וטלוויזיה".
ובמקום העולם, זורר מציעה שנפנה מבט אלינו. "אני חושבת שאנחנו מתעסקים הרבה בעולם, וצריך להסתכל רגע פנימה, לתוך התא המשפחתי שלנו. זה לדעתי מה שהכי חשוב", אמרה. "מה שראיתי כתוצאה מהאירוע ב-7 באוקטובר זה שאנשים התעוררו, במובן הכי טוב של המילה. הייתה עזרה הדדית, אנשים קמו ופשוט נתנו את כל מה שיש להם לאחרים. הייתה תקופה שלא לכלכו ולא השתמשו במילים קשות. לא הייתה שנאה, והייתה עזרה הדדית משוגעת שהיא מהדהדת עד לכאן".
הייתה?
"כן, התחלתי לשמוע שיש אולי עוד פעם קצת שיח שנאה, שיח מפריד. אני מאמינה שכל עוד השיח הזה מתקיים, ישראל בסכנה".