"מהרגע שהתחלתי את חיי המקצועיים, גיל שמונה-עשרה, נשארתי רק עם ארז", אומרת המוזיקאית ארז סיון (EREZ) בריאיון ל-N12. "מהרגע שעברתי לישראל בגיל שנתיים ועד היום אני שומעת: 'ארז לאישה? זה מוזר'. תמיד הרגשתי שזה מיוחד. בארצות הברית לא מבינים את עניין המגדר, אבל אוהבים את איך שהשם נשמע ואיך שהוא כתוב ויזואלית. לשם יש משקל". 

היא נולדה בניו יורק, גדלה בטבעון שבישראל, עברה לתל אביב אחרי הצבא ולפני שש שנים המריאה ללוס אנג'לס שם היא חיה ופועלת כיום. אחרי כמה וכמה סינגלים שהוציאה בשנים האחרונות, היא חוזרת עם סינגל חדש מתוך EP שבדרך, In The Open - בלדת סול שמשלת ג'אז, אלטרנטיבי ואלקטרוני עם נגיעות של פסנתר. עם יציאת השיר שיתפה בחשבון האינסטגרם שלה: "מעגל היצירה של אומן הוא מתגמל, אבל ארוך ואכזרי. אתה מתחיל תהליך עם תחושה משכנעת, נכנס עמוק אל הפינות של יצירה, אוהב את מה שאתה עושה ואז שונא את זה ואז חושב שזה הדבר הכי טוב שאי פעם עשית, אחר כך חושב שאתה צריך להפסיק. בסוף אתה מסיים בנקודה של סיפוק עמוק שעליו הקזת דם, זיעה ודמעות. וזה ממכר".

 

"יצירות מתחילות מרגש מאוד חזק, קיצוני, שנכנס לתוך שיר, תסריט או פסל. אחרי שיוצקים את הרגע הספציפי הזה לתוך היצירה, מניחים אותה רגע. לפעמים עוברים כמה חודשים או אפילו שנים עד שאת מוציאה אותו לעולם ולפעמים אתה כבר לא הבן אדם הזה".  את הקליפ לשיר יצרה יחד עם בת הזוג שלה. "זו יצירה שקרתה חצי בטעות. עשיתי את זה יחד עם בת הזוג שכיום רוקדת בניו יורק. היא ביימה, ערכה, עשתה את הכוריאוגרפיה. זה שיתוף פעולה ראשון שלנו". 

"עברתי לאל.איי כי הרגשתי שמה שאני מחפשת מבחינה מוזיקלית, זה משהו שבזמנו לא מצאתי בארץ", היא מספרת. "הגעתי למיצוי סביב מה שאני יכולה לעשות, שאני לא מתקדמת לאן שאני רוצה, גם אחרי שדפקתי על כל הדלתות. בגלל שהמדינה כל כך קטנה, גם מעגל ההזדמנויות מאוד קטן. ההורים שלי אמריקאים, כך שמבחינת ויזה זה לא היה קשה. עד היום אני לא ממש מבינה, משהו גדול ממני, כוח קיומי אולי, אמר לי לנסוע לאל.איי. לא הכרתי כאן נפש חיה. המוזיקה שהקשבתי לה בזמנו והשפיעה עליי, הגיעה משם. הרגשתי שאני צריכה להגיע למֶכָּה, להיות סביב זה".

מדי כמה חודשים אנחנו שומעים על אומנים ישראלים שמחליטים לנסות את מזלם בלוס אנג'לס. האחרון שבהם הוא מרגי. לא מעט חולמים להתקרב לצלחת, למקום שבו הכל קורה, לחיות את החלום. "בשנתיים הראשונות קשה", אומרת ארז על תחילת הדרך. "הצחוקים בין אנשים שגרים כאן זה להגיד 'אל איי לוקחת שנתיים'. זה לא מקום כמו ברלין, ניו יורק, לונדון או תל אביב שאפשר ללכת ברחוב ולהגיש מה נכון ומה מגניב, שום דבר לא הגיוני בעיר הזאת. זה מקום ענק. אם יש מישהו שגר בצד השני של העיר - קשה להיות חברים". 

כשאת אומרת "קשה", למה את מתכוונת?

זה המקום הכי תחרותי בעולם. אנשים באים לפה עם רעב פסיכי להצליח. לא רק שהם באים להצליח, זה הבסט של הבסט. יש לי חברים שהגיעו כשהם השחקנים הכי מפורסמים במדינה שלהם ופתאום הם מלצרים. לתעשייה בארצות הברית לא אכפת, לטוב ולרע. אחרי חודשיים שהייתי פה, הבנתי שמקצועית זה המקום הכי נכון להיות בו". 

מתי הרגשת שאת מתחילה להכיר את מה שנקרא "האנשים הנכונים"?

"באל איי אפשר לשבת עם כמה אנשים ואם יש מפיק של ביונסה בחדר - זה לא סיפור גדול. זה פשוט האקוסיסטם פה. יש פה אינדיקציה שונה של פרסום והצלחות. הפרספקטיבה של הצלחה מאוד משתנה. דברים מובילים לדברים בצורה לא הגיונית. אז אומנם הכרתי את האנשים 'הנכונים' כבר בהתחלה, אבל לוקח זמן עד שדברים מניבים פרי. אנחנו חיות בעולם של טיקטוק, אז זה בכלל קשה". 

שמעתי שאת מארגנת ארוחות שבת שהפכו למוסד. 

"זה משהו שהתחלתי עם חבר טוב שלי, ישראלי בשם אייל רש, שהוא במאי שגר פה קרוב לעשור. עשינו ארוחת שבת, יצאנו משם והסתכלנו אחד על השנייה עם מין נחת כזה באוויר. לאט, לאט זה הפך למסורת. משהו הרגיש לנו טוב ונעים. העיר הזאת כל כך תחרותית וקשה בכל כך הרבה מובנים. בסופו של דבר, שום דבר לא שווה אם לא נעים לנו. אני יכולה לזכות בגראמי ואם אני אהיה בודדה, אני אהיה אומללה. זה לא שווה את זה. לי אכפת שיש לי אנשים להתקשר אליהם ולדבר איתם. זה מדהים מה שיצרנו בארוחות שבת. זה הפך להיות קהילה קטנה. יש לי לא מעט חברים לא יהודים ולא ישראלים שמתעניינים במסורת ורואים בזה משהו שנותן ערך לחיים שלהם. השבת שלנו אומנם חילונית לגמרי, אבל אנחנו עושים קידוש. זה לא דתי, כמו שזה רוחני ותרבותי. אנחנו ממש שמחים לחלוק את המסורת היהודית".  

ארז, Erez (צילום: Dana Bolous, יח
ארז, Erez|צילום: Dana Bolous, יח"צ

לפני שנה וחצי הופעת בפסטיבל קואוצ'לה, הראשון שהתקיים אחרי הקורונה. 

"זו הייתה הפעם הראשונה שהעליתי על הבמה אחרי ארבע שנים. מאז שעברתי לפה לא ממש הופעתי, פחדתי. עליתי על הבמה עם מוזיקאית שעשינו יחד שיר. היא הציעה לי להצטרף אליה. הרגשתי שהפחד כל כך גדול שהוא גורם לי להיות חולה. כשאת באה עם כוונה לתת אהבה ולא לקבל האהבה - האנרגיה שלך על הבמה משתנה. גיליתי שאני עפה. ראיתי מולי עשרת אלפים אנשים שזזים איתי, כמו גל שאת מובילה. כשניגשתי לסיבוב הופעות של חודשיים, זה כבר היה מושרש אצלי. שם העבודה הייתה אחרת, הייתי צריכה להופיע ארבע-חמש פעמים בשבוע ולשיר במשך שעה, זה הדבר הכי קשה שהתכוננתי אליו בחיים. צלחתי את זה. עשיתי את כל ה-35 הופעות בלי לפספס אחת. את לומדת להיות מקצועית לא משנה מה. לאחרונה הופעתי גם באאוטסייד לנדס, האח הגדול של הקואוצ'לה. 

"אני עדיין ממש לא איפה שאני רוצה להיות, אבל אני בדרך. קרעתי את התחת מהרגע שבאתי לפה, אם חושבים על זה כבר הייתי מסיימת בית ספר לרפואה עוד שנה. אני מרגישה בת מזל, אבל הדרך לפניי עוד ארוכה. אני מוצאת חוזקה מלהיות על במה עכשיו, פעם הייתי מפחדת. אני מקווה שמי שיתחבר, יתחבר ומי שלא זה גם בסדר".