המילה "אסקפיזם" הפכה למילה שכולם מתארים באמצעותה סדרות או סרטים, בשנים האחרונות (זוכרים את הקורונה?) ובפרט בחודשים האחרונים כאן בארץ. בדרך כלל, סדרה שנחשבת לאסקפיסטית היא כזו שעוסקת בנושאים קלילים (כמו "חם, לוהט, רותח!") או כזו שהדמויות בה חיות יום-יום ראוותני למדי (כמו "אמילי בפריז"). סדרה שמציגה חיים מדומיינים שהבעיות בהם קטנות יותר מהבעיות של החיים האמיתיים, וגם הבעיות האלה תמיד זוכות לפתרון. אבל המהות האסקפיסטית של סדרה לא טמונה רק בנושאים שבהם היא עוסקת, אלא באופן שבו היא כתובה: סדרה קלישאתית, כזו שאפשר לצפות מראש את כל מה שיתרחש בה, היא סדרה אסקפיסטית - כי היא לא דורשת מהמוח לעבוד שעות נוספות, כי היא לא מאתגרת אותו ולא מפתיעה אותו. כך, היא יכולה להיות אסקפיסטית גם אם היא עוסקת בנושאים אפלים לעיתים.

כאן נכנסת לתמונה "חיי עם משפחת וולטר" ("My Life With the Walter Boys"), סדרת הנעורים החדשה של נטפליקס, שכבר הפכה ללהיט מאז עלייתה לענקית הסטרימינג בשבוע שעבר. היא מבוססת על רומן באותו השם מאת אלי נובאק, וליצירתה היה שותף אד גלאוזר - המפיק של "דוכן הנשיקות", סדרת הסרטים הקיטשית מבית נטפליקס. "סיי נו מור", יגיד כעת כל מי שצפה אי אז בסרטי "דוכן הנשיקות": יצירת מופת לא תהיה פה, אבל בהחלט יהיה פה הייט וואצ' מענג. ובכן, "חיי עם משפחת וולטר" לא מצליחה לספק אפילו את זה. אסקפיזם זה כן, אבל לא בטוח שהעולם של "חיי עם משפחת וולטר" הוא עולם שתרצו לברוח אליו.

מתוך
מתוך "חיי עם משפחת וולטר"|צילום: יח"צ באדיבות Netflix

הגיבורה של "חיי עם משפחת וולטר" היא ג'קי, נערה חכמה ושאפתנית מניו יורק שעולמה קורס עליה באחת: ביום הכי מרגש בחייה, הוריה ואחותה נהרגים שלושתם בתאונת דרכים. קרוב המשפחה היחיד שנותר לה הוא דודה ריצ'רד, ובהתאם להוראות צוואת הוריה שנכתבה שנים קודם לכן, היא עוברת לחיות עם קת'רין וולטר - חברתה של אמה מימי הקולג' - ועם שאר בני משפחת וולטר: האב ג'ורג', שמונת האחים, וגם שני בני דודים של המשפחה. כולם (כמעט) חיים תחת אותה קורת גג. זהו שינוי משמעותי עבור ג'קי, שמתמודדת גם ככה עם אבל שאין מילים לתאר אותו; מחיי עושר ויוקרה באפר ווסט סייד של ניו יורק, עם המוזיאונים, האופנה, הבלט, וכל מה שיש לתפוח הגדול להציע - היא עוברת לחיים בכפר קטן בקולורדו, שבו כולם מכירים את כולם והבילויים העיקריים הם שוטטות בטבע ורכיבה על סוסים.

ג'קי מתקשה להתרגל לחיים החדשים שלה, אבל למזלה - וכפי שמנסחת אחת החברות החדשות שלה - היא הגיעה ל"גן עדן של בנים". משפחת וולטר היא אחת המשפחות הכי מוכרות בכפר, בין השאר כי האחים לבית וולטר הם, איך לומר, נאים למדי. הבולטים ביותר הם אלכס וקול: הראשון הוא נער ביישן ורגיש, תולעת ספרים שתמיד מסב גאווה להוריו; השני הוא שובר הלבבות הבית ספרי, באד בוי שנאלץ לוותר על התשוקה שלו - פוטבול - בעקבות פציעה, ומאז ממרר את חייהם של כל הסובבים אותו. אתם כבר מנחשים מה עומד לקרות כאן: נכון מאוד, משולש אהבה. זהו הסיפור המרכזי של "חיי עם משפחת וולטר", אבל לצד קו העלילה הזה נמתחים עוד קווים רבים אחרים: "חיי עם משפחת וולטר" היא סדרה מרובת דמויות, וכמעט לכל אחת מהן יש סיפור אהבה כלשהו, או אהבה נכזבת, או לפחות אהבה בפוטנציה.

מתוך
מתוך "חיי עם משפחת וולטר"|צילום: יח"צ באדיבות Netflix

וכפי שאפשר היה לחזות מראש, "חיי עם משפחת וולטר" משתמשת בכל הקלישאות האפשריות. זה נכון גם כשמדברים על האסתטיקה של הסצנות (רומנטיקה בגשם או מבט מהקצה השני של החדר), או כשמתייחסים לתוכן המילולי שלהן (הדיאלוגים נשמעים כאילו הם נכתבו על ידי בינה מלאכותית שהתבקשה לכתוב סדרת נוער), או למשחק והבימוי המוגזמים (הבעות פנים תיאטרליות במיוחד, כאלה שמאכילות את הצופה בכפית). כאן חשוב לומר: כותבת שורות אלה לא נרתעת מקלישאות. העניין הוא כזה - בשביל שקלישאה תהיה אפקטיבית, צריך לתת לה איזה טאצ' אישי, וזה לא קורה ב"חיי עם משפחת וולטר". כמעט שום דבר ספציפי לא נאמר בסדרה הזו, והיא מורכבת בעיקר ממשפטים מסוג רדי-מייד. הסדרה ממחזרת את עצמה שוב ושוב (סצנות בהן ג'קי מבלה עם אלכס בזמן שקול מסתכל בקנאה מהצד - או ההפך - מופיעות הרבה יותר מדי פעמים), ומעבר לזה - הדמויות הן לא יותר מסך המאפיינים שלהן, וזה במקרים שיש להן בכלל מאפיינים. 

הרי גם אם לא מפיחים חיים בקלישאות, ראוי לפחות להלביש את אותן קלישאות על דמויות מקוריות ועמוקות - שיש להן אישיות, ייחוד, איזה אקס פקטור. הדמויות, לצורך העניין, הן אלה שמכריעות אם הסדרה המדוברת תהיה קלאסית או נשכחת. ובמקרה של "חיי עם משפחת וולטר", הגיבורה - זו שאמורה לשאת על כתפיה את הסיפור ולכבוש אותנו הצופים - היא פשוט לא דמות מפותחת, מעניינת או כריזמטית מספיק. אז כן, אנחנו כמובן מרחמים על ג'קי בגלל האובדן הבלתי נתפס שהיא חוותה, אבל האובדן הזה לא מקבל טיפול תסריטאי הולם, בלשון המעטה. ומעבר לעניין הזה, הדמות של ג'קי לא מעוררת הרבה רגשות, והיא לא נותנת לנו יותר מדי סיבות להיות בעדה. היא שטוחה ופסיבית, וגם המשחק של ניקי רודריגז, שמגלמת אותה, משעמם ותפל למדי. לצידה מככבות דמויות מוצלחות יותר (כמו האח הבכור וויל וולטר, בגילומו של ג'וני לינק) ופחות (קול הצ'ארמר, בגילומו של נואה לאלונד, שגם הדמות שלו לא ממש מפוענחת); הדמות הכיפית ביותר היא דווקא אחת המשניות ביותר, דמותה של היועצת הבית ספרית טארה (אשלי הולידיי), שהלוואי ומישהו ייתן לה ספין-אוף.

טארה היא לא נקודת האור היחידה של "חיי עם משפחת וולטר", אבל גם נקודות האור שכן יש בה לא הופכות אותה לממכרת וממגנטת כמו שהיא אמורה הייתה להיות. אם יש לכם המון זמן פנוי בידיים וחיבה לדרמות נעורים גנריות, ככל הנראה תהנו ממנה - אבל סופו של דבר, מדובר בסדרה חסרת ברק וחסרת מעוף, שלגמרי אפשר לוותר על הצפייה בה.