חטפנו פה מכות קשות, וכולנו הולכים עם לב מכווץ. לא סתם ישר התלבשנו על הביטוי "ביחד ננצח": פעם, לפני, כולם דיברו ביחד - זה היה מגדל בבל כזה. אני חושב שמה"ביחד ננצח" נצטרך לייצר "ביחד נחיה", אחרת לא יהיה לנו קיום.
אני שרתי בהמון מלחמות כבר, מההתשה ליום כיפור, לבנון. הנכד שלי מיכאל שמתלווה אליי מספר: "יש הרבה יותר בסיפורים שלו הופעות במוצבים בסיני מהופעות במדיסון סקוור גארדן או בקיסריה. נראה לי שבפרוטוקול הפנימי שלו זה נמצא הרבה יותר חזק". אבל לא שרתי אף פעם בשבעה: כשהגענו בפעם הראשונה, לא הבנתי שאני צריך לשיר. הייתי נבוך, באמת, לא הבנתי את תפקידי. עכשיו אני מבין – תפקיד של מנחם.
תראה באיזו ארץ נושבת אנחנו חיים. כולנו פתאום התנערנו, כולנו פתאום נכנסנו לתחושה ארעית מסוימת, לדברים שסמכנו עליהם על עיוור ואנחנו פחות סומכים. אנחנו צריכים להתארגן מחדש ואני מקווה שנדע להתארגן מחדש. אנחנו צריכים לייצר נרטיבים כתוצאה ממה שעברנו - נרטיבים חדשים, צורה חדשה של חיים, קצת יותר צניעות. בסך הכול גילינו שיש לנו, באמת יש לנו עם מדהים.
בפגישה בביתו של קשת קסרוטי ז"ל, שנרצח במסיבה ברעים, אני פוגש את אימו נטליה ואת אחיותיו שמש וענן. "הוא היה בן 21, עוד שבועיים הוא 22", מסבירה האימא. "היו לו חיים ממש מדהימים - של טיולים, של הרפתקאות, פסטיבלים באירופה, נשים בכל נמל ובערך בכל גיל". כשאני רואה לראשונה את התמונה של קשת אני מגלה נער טבע, חתיך על, שחקן קולנוע.
ונטליה מספרת סיפור שהתרחש שבועיים בלבד לפני המסיבה: "בהופעה שהייתה לך בשדרות היה לי יום הולדת 50 והחברים הכי-הכי קרובים שלי עשו לי הפתעה, אמרו לי: 'אנחנו לוקחים אותך לאנשהו, תפני לך את הערב'. לא ידעתי לאן, לא ידעתי מה בתוכנית. אני רואה שאנחנו כבר מגיעים לשדרות ואז יש את האיצטדיון ואני מבינה שיש הופעה, או-קיי, מי ההופעה? ואז כבר היו בווידאו שורות מהשירים - הסתובבתי אליהם, כולי בדמעות, אני לא מאמינה".
"בהרגשה שלי זאת הופעה של המון-המון אהבה. וזה היה מדהים וחשבתי גם שזה היה גם קהל כל כך-כל כך מגוון, שהוא לא היה יכול להתקיים בתל אביב או בכל מקום אחר - זה הדתיות עם הגולגול על הראש וזה כל הקיבוצניקים מהעוטף ואני פשוט בכיתי ושרתי ושאגתי, ותודה רבה. תודה רבה שאתה עובר ונותן מהלב שלך לכל כך הרבה משפחות ושר ומנעים רגע את הכאב הבלתי נסבל הזה - זה מעל ומעבר הרגע הזה עכשיו בשבילי. זה מרגש אותי, ותודה".
מרגש אותי גם.
"יש בי משהו שמרגיש מתנגש כזה, איך אני מרגישה עם מה שמגיע לי כרגע לחיים. כי כל מה שמגיע זה מגיע כי קשת שלי לא פה וזה נורא-נורא עצוב לי, כי ברגע הייתי מוותרת על הכול בשביל הבן שלי ובשביל חיים כל כך ארוכים שאין לי מושג מה הוא היה עוד עושה בהם. ועדיין אני גם בוחרת כל פעם, ממש במודע, להיות במקום של אור ובמקום של תודה על מתנות קטנות שמגיעות - אתה אחת מהן, לא קטנה בכלל. נסיעה כזאת, עם האפשרות להביע את הקול שלי ואת המילים שלי ולחזק אנשים אחרים. והאור של קשת, אני פשוט מרגישה איך האור שלו זורח בדרכים נסתרות ובדרכים גלויות כל כך".
עשיתי מיליון הופעות מכל מיני סוגים. מה שאנחנו עוברים בחודש האחרון, אתה קטן מול זה. מי אתה בכלל? לפני שתי דקות לא הכרנו בכלל. לא נתפס כל כך, נכון?
"תראה, גם בתוך זה, גם בשיט הזה שקיבלתי אני מוצאת הרבה תודה. חבר מאוד יקר, ניסים, אבא של שני - היפהפייה שני לוק - הגורל שלנו נקשר באותו יום. הילדים שלנו היו ביחד ברגע שהם עברו לעולם הבא. ולא נעים לי, ניסים, כפרה עליך, אבל תודה שקיבלתי תשובה אחרי ארבעה ימים, כי ניסים קיבל תשובה אחרי שלושה שבועות וחצי ולניסים לא הייתה גופה. ולנו הייתה גופה יפה להביא לקבורה. ואני יודעת שהבן שלי, התודעה שלו, הייתה ברגע כל כך-כל כך מדהים. היו שם חבר'ה שהרי עד אחרי הצוהריים אולי התבוססו בדם עד שהם נפחו את נשמתם וכבר נגאלו מהעולם הזה - ולקשת זה היה מיידי ובשלב כל כך מוקדם של הבוקר שהוא עוד לא הספיק לראות את כל הזוועות האלה, את החברים שלו... הוא היה מהראשונים. ולחשוב על זה, זה נותן לי, אתה יודע - תודה שהלכת מהר, שהלכת מוקדם, שלא סבלת כל כך באותם רגעים".
דפנה, דודתו, מספרת: "ברגע האמת הוא התקשר לחברים והציל אותם. הוא לא התקשר לאימא להגיד לה שהוא אוהב אותה. הוא ידע שהוא הולך למות, הוא התקשר לחברים שהיו מאחוריו ואמר להם: 'אל תבואו, יורים פה' והוא הציל אנשים. והם ניצלו. הוא היה שם ברגע האמת, הוא ידע מה קורה והוא היה גבר עד השנייה האחרונה".
הייתי בשבעה במשפחה של יונתן רום. החברים שלו ביקשו שאני אשיר את "היא לא יודעת מה עובר עליי", עכשיו לא הבנתי מה הקשר ואז פתאום נתקלתי בשורה "אומנם אין אהבה שאין לה סוף, אבל הסוף הזה נראה לי מקולל". אמרתי, פאק, מה כתבתי שם?
נטליה: "אנחנו בוחרים להיצמד לשיר 'תתארו לכם' כי זה 'שמש בכיסים'".
שירים צריכים לתת משמעות לחיים, הם צריכים לתאר אותם, להסמיל אותם, במובן סמל, ולתת להם משמעות. והם גם ננעצים לאנשים בכל מיני תקופות בחיים שלהם. בהתחלה זה כאילו בידור, אבל יום אחד זה פתאום נהיה שירת הארץ. ולכן אתה רואה מלא אומנים רצים ממקום למקום כי המקום של מה שקוראים מורל או נחמה הוא מקום נורא-נורא-נורא חשוב, כהוויה. ואנחנו, כאנשים שכותבים ושרים, אנחנו מנסחים את הסיפור שלנו אחרי שהסיפור קורה.
זו דרכה של הארץ, בעצם. ככה אנחנו הולכים. זה המסע שלנו. אנחנו בנינו, ייצרנו, עשינו כור היתוך,עשינו כל מיני דברים, איכשהו איגדנו את הביחד שלנו ונפרדנו וחזרנו, ואנחנו חוזרים ובאים והולכים - ובסוף אנחנו מבינים שיש לנו אויב משותף, אויבים משותפים.
לא רק שהופעתי בשדרות לפני חודש וחצי, בדרך איימו עלינו החמאס שהם יורידו טילים על ההופעה ואני מודה שלא לקחתי את זה ברצינות בכלל. ואני כדרכי מדבר עם הקהל – והם אומרים לי אני מזיקים, מבארי, משדרות, מאופקים, מנתיבות. כולם היו שם. מצמרר.
"תודה שהזמנתם אותנו לבוא - האמת, כבר ניסינו לבוא כמה פעמים, אבל כשראיתי שדוידי (אלון דוידי, ראש עיריית שדרות) כתב שהפעם אנחנו באים, אז אני סמכתי עליך שהפעם אנחנו באים", אמרתי מעל הבמה. בסוף ההופעה, אני חושב, אני שואל את דוידי: "וואו, מה הסוד שלכם? מה זה הדבר הזה?" אז הוא אמר: "יש לנו גורל משותף".
גם בצילומים ל"ארץ נהדרת" וגם בעצרת למען החטופים שב וחוזר השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים". ובעזרת ה' שיחזרו גם החטופים. זה נורא חשוב שהם יחזרו, כי זו לבנה בבסיס שלנו שאסור שהם יישארו שם. זה נורא חשוב. הוציאו לנו לבנים מהקיר, אנחנו אסור לנו שהקיר ייפול. וה-240 אנשים האלה הם חלק מהבסיס שלנו - אנחנו לא משאירים שבויים, אנחנו לא משאירים אנשים מאחור. לכן זה כל כך חשוב שהם יחזרו, אני מתפלל.
