לפני כשנתיים חגג קיבוץ בארי 75 שנה להקמתו. הקהילה התקבצה לציין את המאורע המשמח והחשוב במרכז הקיבוץ, יחד עם "קולולם" - המיזם הישראלי לשירת המונים, שבמסגרת האירועים לצידם קבוצות גדולות של אנשים מתאספים לשיר וליצור יחד יצירה מוזיקלית משותפת. קליפ שנוצר מהצילומים מאותן השעות השמחות, הפך בחודש האחרון ממזכרת לחגיגה מלאת גאווה בבארי, לסרט הנצחה לאנשים שאינם ולקהילה שלמה שנותרה מחוררת.
מיקה, שניצלה מהטבח בקיבוץ יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, ונמצאת בימים אלה יחד עם שאר תושבי הקיבוץ ששרדו בים המלח, היא מי שהייתה אמונה על ההפקה. "יום הולדת 75 היה אירוע גדול. לכל אורך השנה היו אירועים שקשורים ליום הולדת ואחד מהם היה האירוע הזה", היא אומרת בשיחה עם N12. יחד עם קולולם, חברי הקיבוץ שרו בהרמוניה את "שירו של שפשף" שכתב יאיר ניצני והלחין מאיר בנאי. "השיר הזה מחבר לקיבוץ, לפשטות. זה שיר שכל אחד, בכל גיל, יכול להתחבר אליו ולשיר אותו מכל הלב. הצוות של 'קולולם' היה כל כך אדיב, סבלני, מקצועי ומה לא".
אור טייכר, יזם 'קולולם' מצטרף לשיחה: "קולולם קיימת 7 שנים. היינו במאות מקומות בעולם ובישראל, פגשנו כל כך הרבה אוכלוסיות בכל כך הרבה סיטואציות - ממקומות נידחים בברזיל ועד למקומות עשירים בשוויץ. אני יכול להגיד לך שכשהגעתי לקיבוץ בארי, בתוך כל הלחץ, עם הצלמים, התאורה וההפקה, הייתי בשוק מהמקום. הייתי חייב רגע לעשות סיבוב. פשוט טיילתי בשבילים שמתפתלים בין הבתים הקטנים והייתי מוקסם".
"היו שני דברים בולטים", הוא מוסיף. "היופי של הקיבוץ והפנים של התושבים. האנשים היו כל כך מוארים, מלאי שמחת חיים. חייכנים, מתמסרים לחווייה ומוכנים לתת מעצמם. החוויה עם 'קולולם' היא לא בהכרח דבר קל, היא מוציאה אותך מאזור הנוחות. היה לנו ברור שהקליפ ייפתח עם היופי של הקיבוץ ועם הפנים של התושבים, וכך היה".
מאז השבת הארורה, 7 באקוטובר, גם אורי וגם מיקה צופים שוב ושוב במזכרת שנותרה מאותו יום שמח. "פחדתי לכתוב למיקה, פחדתי שלא יהיה מענה. מבחינתי הקליפ הזה מייצג חיים. התושבים של קיבוץ בארי הם אנשים מעוררי השראה, השראה מייצרת תנועה ותנועה מייצרת חיים. האנשים בקליפ הזה הם מודל לחיים".
"יש הרבה מאוד שיח סביב הקליפ", מספרת מיקה על איך היא ושאר אנשי הקיבוץ מרגישים נוכח הצפייה המחודשת בו. "זה נורא עצוב לראות את האנשים שנרצחו. יש כאלה שעבורם הקליפ מראה את החיות שבאנשים, את הקהילתיות, את מה זה בארי. אותי זה מאוד מרגש. אני גאה להיות חלק מההפקה של הפריט הארכיוני המאוד חשוב הזה".
"אנחנו ניצלנו בזכות סיפורי גבורה שבדיעבד שמענו עליהם", אומרת מיקה, שאימו של בעלה נרצחה, על הסיפור האישי שלה. "כשיצאתי מהתופת, הבנתי שבמשך 14 שעות חיכיתי למות. זאת הייתה המחשבה. היינו בממ"ד עם שלושה ילדים וכלבה, תוך כדי התמודדות עם הבנה של מה עובר על אמא של בעלי ועם הידיעה שאנחנו הולכים למות", היא משחזרת. "כל הקבוצות של הקיבוץ היו מלאות בהודעות קשות מאוד. בלתי נגמרות. אני חושבת שהתחושה הכי בולטת כרגע היא היעדר הביטחון. אנחנו חסרי ביטחון".