במשך שנים הרגיש אריק ברמן שהוא צריך לטהר את שמו. הזמר, שיצירותיו פועמות במקצבים משתנים במוזיקה הישראלית, זכה לא אחת לביקורת על כך שיצירותיו טבולות בשוביניזם. ואז, לפני כחודשיים, הוא ספג מנה הגונה של לכלוך. זה קרה כשאמר בריאיון לקובי מידן שלהרגשתו משהו בתנועת MeToo "לא מדויק" וכי חסרה לתנועה "נשיות, נקביות, משהו רך, מחבק". הקטע המדובר מאותו ריאיון הפך ויראלי – ואז פרצה הסערה. רבות ורבים ברשתות החברתיות האשימו אותו בבורות ובמיזוגיניה רעילה. ברמן התנצל מיד.
"הרגשתי בושה", נושם היוצר לרגע ומשיב על השאלה איך הרגיש כשהבין את ההשלכות של דבריו. "אני תופס את עצמי כאחד שמיטיב להתנסח או לפחות שואף לשם. כמו שאת שומעת אותי עכשיו, את מבינה שאני לא שולף כל מיני רעיונות ומדבר עליהם בתקשורת מבלי לחשוב עליהם קודם. ושם אני מרגיש שפשוט טעיתי".
"דיברתי על נושא שאני לא מבין בו, שלא תכננתי לדבר עליו", ממשיך ברמן. "הבנתי שפגעתי באנשים. לא הייתה לי שום כוונה כזאת. להפך, כל מה שאני מנסה לעשות הוא לשפר את התקשורת, לראות איך אנחנו מגיעים למכנה המשותף, למקום שבו אפשר לדבר בצורה גלויה ופתוחה, לעשות שיהיה נעים יותר לחיות. זו השאיפה שלי, לפחות בשנים האחרונות. ואז, לגלות שעשיתי בדיוק את ההפך – מאוד מאוד הצטערתי על זה ומיהרתי להתנצל. פשוט טעיתי".
על השאלה אם הוא חש שהתגובה של הציבור הייתה מוגזמת משיב ברמן בעדינות: "זה לא ממקומי לדעת. אחד הדברים שהבנתי הוא שכגבר אין לי יכולת להבין איך זה לחיות כאישה, אני לא יודע איך נראים קשיי היום-יום שנשים עוברות. אני לא יודע להגיד לך אם זה מוגזם או לא".
בהמשך ניסה ברמן להתמודד עם צונמי התגובות ששטף אותו. "אנשים כתבו באופן פומבי או באופן פרטי. בתהליך הזה הבנתי שאני בעיקר צריך לשמוע, להקשיב. יש עולם שאני, כגבר לבן ופריווילג – אני כבר לא יודע מה אני חושב על התארים האלה כי אני מרגיש שזה צר, אבל בסדר – לא חשוף אליו, ויש לי פה הזדמנות ללמוד. אולי דרך הלמידה הזאת גם תהיה אפשרות לעורר שיח בריא".
"ניסיתי לענות לכל מי שכתבה או כתב לי ופשוט להתנצל", מספר היוצר. "אנשים העריכו את ההתנצלות. הבינו שאני לא בא לנהל מלחמת מינים. שגיתי, אבל הכוונות שלי טובות בסך הכול. אחרי ההתנצלות משהו מתרכך וזה נהיה משהו אחר. אנשים רוצים שישמעו אותם, יש צורך להשמיע קול. אז בסדר, למדתי".
האהבה הישנה שלו
השבוע הוציא ברמן לאור את אלבומו השישי, "#בסדרגמורהבנתיהכל". אלבום הקונספט הוקלט בבת אחת בהופעה בת שלוש שעות במועדון הבארבי בתל אביב. ההופעה, שנערכה לפני קהל מעריצים אוהב במיוחד, כללה גם שיחות על השירים ועל תוכניהם, וברמן השתתף בה יחד עם הנגנים.
"במהלך הקשר התחלתי לזהות כל מיני התנהגויות שלא התיישבו לי עם איך שאני תופס את המציאות. הרבה שקרים, הרבה עיגולי פינות. משהו שם לא התכתב לי עם רעיון האהבה"
"הכתיבה של השירים עזרה לי לחקור נושא שמעסיק אותי כבר כמה שנים", משתף ברמן, והוא מתכוון בעיקר למערכות יחסים רומנטיות וכל מה שנלווה להן. "ניסיתי לחשוב איך אני מנגיש אותו. באלבומים הקודמים נהניתי מהעובדה שהמסרים מעורפלים, כמו שקורה באומנות טובה, במקרה הזה דווקא אותי עניין אותי לעזור למאזין. הרגשתי שהנושאים בוערים ברמה שאני לא רוצה שלאנשים יידרש כל כך הרבה זמן להבין אותם. חשבתי שלהגיש את השירים במתכונת שמשלבת שיחות יכול לעזור. מה שעשינו זה לשבת במעגל, מופע 360 מעלות, ניגנו שיר, הנחנו את הכלים בצד ושוחחנו. גם באופן כללי, אבל גם על כל שיר. לתת עוד קצת אינפורמציה כדי שאנשים יוכלו לצלול לעומק".
השיחות – שמזכירות מבחוץ (לפחות מנקודת מבט נשית) מעגלי גברים, שהפכו לטרנדיים בשנים האחרונות – לא נכללו באלבום. עם זה, חלקיקים מהן הועלו במתכונת מצולמת לרשתות החברתיות. "תמיד הייתה לי איזו פנטזיה לעשות את זה ככה, בהופעה. כשנכנסים לאולפן להקליט זה יכול להימשך המון זמן. עושים הרבה טייקים, משנים, מחפשים. עניין אותי לראות מה קורה כשפשוט נזרקים למים".
ומה קרה?
"עשינו שני טסטים לפני הבארבי. הזמנו את אנשי שלומנו שיעזרו לנו לבדוק את הקונספט. מפעם לפעם למדנו דברים על איך הערב הזה יכול להשתפר. הפעם השלישית כבר הייתה בבארבי. הבנו שיש עוד הרבה איך להשתפר. אבל השירים, הביצועים שעשינו, היו די טובים. כל מה שנדרש מאיתנו זה עוד איזה טאץ' באולפן, אבל לצורך העניין כל הטייקים של השירה שלי הם הטייקים שהיו בבארבי. הצלחנו לתפוס מהות של לייב, אבל בתוספת משהו אולפני, שנתן לזה ערך מוסף".
מה עומד בבסיס הרעיונות שהיית רוצה שיעבור בקלות למאזין או למאזינה לאלבום?
"יש כאן איזו התפכחות שהייתה כשהשירים האלה נכתבו. התפכחות מהדוֹגמה שהייתי שבוי בה במהלך החיים שלי, שהמציאות שלנו מבוססת על כמה דרמה יש בחיים שלנו. דרמה כהצדקה לחיים מעניינים. כל הספרים שקראתי, כל הסדרות והסרטים שראיתי – בלב העלילה תמיד יש קונפליקט. בלימודי תסריטאות מלמדים כבר בשיעור הראשון שבלי קונפליקט אין עלילה. אין תנועה. במשך שנים האמנתי לזה וחייתי ככה את חיי וכתבתי ככה שירים".
איך זה השתנה?
"היה איזה רגע שפתאום הצלחתי להסיר את המשקפיים האלה ולראות את המציאות בדרך אחרת. זה קרה בין היתר בעקבות המון שעות של הקשבה לפרופ' יובל נח הררי ובעקבות שלוש שנים בערך של מערכת יחסים קלסית, מה שאני קורא לו 'הסיפור הישן', מערכת יחסים רצינית ראשונה שהייתה לי שגרנו ביחד והכול. כבר במהלך הקשר הזה התחלתי לזהות כל מיני אינטראקציות והתנהגויות שלא התיישבו לי עם איך שאני תופס את המציאות. הרבה שקרים, הרבה עיגולי פינות, הרבה דברים שאתה שומר בפנים, קצת הולך בין הטיפות. הרגשתי שמשהו שם לא התכתב לי עם רעיון האהבה".
אז סיימתם את זה.
"כשיצאתי מהקשר הזה הושלה מעליי משקולת שסחבתי, והצלחתי לראות את המציאות בצורה בהירה. זה לא קשור לבת הזוג שהייתה לי. אחד מהדברים שקורים לי כשאני מדבר על הנושא הזה הוא שאנשים אומרים: 'לא מצאת את הפרטנרית הנכונה'. המסקנות שלי היו מעמיקות הרבה יותר. כשהייתי משתף חברים איך אני מרגיש, הם היו מהדהדים לי שזה מה שקורה גם אצלם. שככה זה זוגיות. כשיצאתי משם הרגשתי שאו-קיי, אם ככה זה, אז אני לא מעוניין. אני לא חושב שזה פורמט נכון כדי לממש את האהבה שלך כלפי עצמך וכלפי הבריות".
להתבונן ביופי של המציאות
"נולדה אצלי תפיסת עולם יבשתית יותר", חולק ברמן. "היא לא עוברת דרך הדרמה והים והסערות היום-יומיות הרגשיות. זאת פשוט יכולת להתבונן במציאות ולהעריך את היופי שיש בה מבלי שחיים בתחושה של 'איזו שרפה אני צריך לכבות היום'. זה מתחיל מזה שיש המון יופי ביבשה. אומרים שכשמוותרים על הדרמה, נורא משעמם, או שאם אין רכבת הרים – מתגלה סטגנציה משעממת ואפורה. גיליתי שזה לא נכון. לא משעמם ואפור. סופר-מעניין להתבונן במציאות נכוחה. גם אם אתה לא מכור לרגשות סוערים, אפשר להתמסר לסנסציות שיש לעולם להציע".
"אחרי שסידרתי לעצמי חיים יבשתיים נעימים הרגשתי מוכן ופגשתי פרטנרית מעניינת מספיק שזה יהיה מפתה שננסה להמציא את הגלגל מחדש, מתוך הבנה של מה שתיארתי עד כה, במה אנחנו לא מעוניינים", משתף ברמן. "היא גם יצאה מקשר כושל, חבולה בעצמה, וניסינו להבין אם יש לנו דרך לצאת להרפתקה שעוקפת את אותה 'דרך כל בשר' של הרומנטיקה הקלסית. זה היה תהליך מעניין מאוד. התקרבנו מאוד להבנה מה זאת אהבה ומה לא. וזה גם בא לידי ביטוי בשירים, שהם למעשה הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי ולפעמים הדיאלוג איתה. כל שיר תופס נדבך אחר בדבר הזה שניסינו לבנות. אגב, כשאתה לא מנסה לצאת להפלגות בים, אתה מתחיל לבנות בניינים לגובה, ופחד גבהים מפחיד לא פחות מִים".
"חברים אמרו לי שככה זה זוגיות. ואני הרגשתי שאו-קיי, אם ככה זה, אז אני לא מעוניין. אני לא חושב שזה פורמט נכון כדי לממש את האהבה שלך כלפי עצמך וכלפי הבריות"
לאישה שאיתו הוא מבקש לקרוא שותפה ולא בת זוג. "אם רוצים להיגמל מהסדר הישן, צריך להיגמל גם מהסמנטיקה הישנה", מעיר ברמן. "את התגובות אני מחלק לשתיים. ברמה מסוימת אני מזהה בעיניים של גברים או נשים הדהוד של 'תודה שאתה אומר את זה', 'תודה שאתה מדבר את זה'. ברמה האחרת יש תגובה רציונלית וחברתית יותר, ומשם נוצרת התנגדות".
"יש כל השכבות שהלבשנו על עצמנו – הילדות, החברות והחברים שלנו, מערכות היחסים שלנו, הסרטים שראינו. עד שלא תוצע אלטרנטיבה ראויה ומנומקת, לא תהיה לאנשים סיבה לזנוח את הסיפור הישן. לא משנה כמה הוא רע", קובע ברמן.
"אני לא חושב שעדיין הצלחתי לנסח את האלטרנטיבה, לא בטוח שאני יודע מה היא עד כדי כך שאני יכול לסחוף אחריי אנשים לחיות סגנון חיים אחר", מצטנע ברמן, "אבל, וזו גם אחת הסיבות לזה שאני עורך את השיחות ומסביר את השירים, אני מרגיש שאנחנו בנקודה שאין לנו ברירה אלא להסתכל על החיים בצורה מפוכחת יותר. לעדכן את התוכנה. לא צריך לזרוק את כל מה שהומצא עד היום. אבל בעידן שאנחנו חיים בו היום, האינטנסיביות, ההיכרויות, האפליקציות, המהירות – אני חושב שאין לנו ברירה אלא להכיר בכשלים שיש למנגנון הקיים ולנסות להתחיל לתקן".
פגשתי פרטנרית מעניינת מספיק שזה יהיה מפתה שננסה להמציא את הגלגל מחדש. היא גם יצאה מקשר כושל, חבולה בעצמה, וניסינו להבין אם יש לנו דרך לצאת להרפתקה שעוקפת את הרומנטיקה הקלסית"
מאהב נשוי
בשנה האחרונה התנסה ברמן (43), בפעם הראשונה בקריירה שלו, בתפקיד משחק. הוא לוהק לסדרה "קורדרוי" של הדס בן ארויה, שם גילם גבר נשוי המנהל רומן עם אישה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, שאותה מגלמת דר זוזובסקי. "אני מרגיש שקיבלתי מתנה להתנסות במשהו שאף פעם לא עשיתי", אומר ברמן, שנבחר לתפקיד בתור נון-אקטור (מי שמלוהק לשחק ואינו שחקן). "יצא לי לעבוד עם אנשים סופר-מוכשרים. החוויה, כמו בהרבה חוויות מרתקות, הייתה גם מורכבת".
באופן שאולי יכול לעורר הפתעה מסוימת, מלבד הקושי להתרגל למצלמה, ללמוד טקסטים ולבצע את כל מה שנלווה לתפקיד בסדרה, מאחורי העדשה הקושי היה חברתי. "יש משחק און קאמרה ויש משחק אוף קאמרה. כל מה שקרה בין הטייקים, בחזרות, דרש ממני תכונות שאני לא חושב שיש לי. צריך לזכור שבתהליך הכתיבה הכול מאוד פנימה, אבל בחוויית הסדרה הרגשתי שאני צריך להיות איש מאוד מגניב בין הטייקים. בעצם מול המצלמה נדרשתי שלא לשחק, ואולי בדיעבד גם בשאר הזמן לא הייתי צריך לשחק, אבל מתוך יצר הישרדותי רציתי להיות טוב בזה".
בשלב מסוים, מגלה ברמן, הקושי השפיע גם על הגוף שלו. "התחילו לי כאבים שבהתחלה פירשתי כפיזיים בלבד, אבל אחר כך הבנתי שהמקור נפשי. התחלתי לטפל בזה גם בצורה רגשית. אני מרגיש צורך לצעוק את זה, כי זה לא מדובר מספיק ברפואה המערבית. אם את מגיעה לאורתופד עם איזשהו כאב, ממהרים להצביע על מקור פיזיולוגי. ברגע שגילית את הדבר האחר ממש בא לי לצעוק את זה, שאנשים יידעו".
איפה אתה מול המציאות הנוכחית בישראל? אתה יוצא להפגין נגד המהפכה המשפטית
"עם כל הדברים החשוכים שקורים בתקופה הזאת, יש בי משהו שמאוד מעודד מהישראליות. אני לא מכיר את עצמי כפטריוט גדול, ועכשיו זה פתאום יוצא ממני. אני פתאום מזהה משהו שאני מתחבר אליו. אני רואה את עצמי באנשים האלה, שיוצאים ומפגינים, וזה יפהפה בעיניי. זה נותן לי תקווה. למדינה הזאת יש פוטנציאל אדיר. אולי עכשיו, מתוך החושך הזה, יבקע איזה אור ונצא לדרך חדשה. אני אופטימי".