זהו זה ולא אחרת: בקיבוץ, בכפר, בקרת, מים סוף עד ים כנרת, כל המדינה התיישבה מול הטלוויזיה וצפתה ב"זהו זה". חוץ מהדמויות, היו גם הפינות הבלתי נשכחות, שיר השבוע, פינת הספרים של חוחית, כי בכל זאת, טלוויזיה לימודית וכמובן, פינת המוזיקה של יואב קוטנר. ב-1991, כשהגיעה מלחמת המפרץ ומדינה שלמה ישבה בלחץ בחדר האטום - "זהו זה" שימשה מעין רגיעון לאומי. למעשה, "זהו זה" הניחה את היסודות לסאטירה הישראלית בטלוויזיה, זו שפרצה את הדרך גם ל"ארץ נהדרת". במופע איחוד חדש ומרגש, חברי התכנית מוכיחים פעם נוספת שהמציאות הישראלית מספקת את החומרים הכי משוגעים שיש.
לכבוד המופע, חברי "זהו זה" מתיישבים יחד ומנסים לפצח את קוד ההצלחה של התכנית. "היינו צעירים, אז איכשהו מצאנו איזה קוד להתחבר אל הקהל שלנו", מספר מוני מושונוב. "אחד מיסודות התוכנית, היה השידור החי", אומר דב'לה גליקמן. "מצד אחד זה איזה סוג של גרזן, פחד, ומצד שני חופש בלתי רגיל". היום, כנראה שאף אחד מהם לא היה קופץ אל תוך תכנית כזו, בלייב מול כל המדינה. "רצינו לא לצחוק", אומר אבי קושניר על פרצי הצחוק בתכנית. ואליו מצטרף גידי גוב, "השידור החי קרה בגלל שאנחנו לא ידענו מהחיים שלנו". הוא מוסיף, "היום כאיש מבוגר, אני הייתי נכנס לשידור חי לעשות מה שעשינו אז? מה, אני פסיכי?".
מופע שכזה גורם לחמישה להתרפק על זמנים שעברו, ושכנראה לא יחזרו, בייחוד לנוכח המצב במדינה. "מי שיבוא למופע, אני חושב שייצא אופטימי, בגלל השירים והמערכונים", אומר קושניר. בראבא אומר, "אנשים מתעלים על המצב הרגעי לטובת איזה געגוע". גוב מוסיף, "פעם היה קצת יותר טוב".
"אני מרגיש אזרח מודאג ומבוהל, מהשינויים הכל-כך דרמטיים שמתחוללים פה", חולק מושונוב. "אין לנו בית אחר. אי אפשר לשרוף את הבית", אומר שלמה בראבא ששותף לתחושותיו של מושונוב. דב'לה גליקמן ממהר להתבדח, "אני חושב שהמופע שלנו הוא טוב גם למי שחושב שהחורבן קרב, אז שיבוא, ימהר לראות את ההופעה לפני שבא החורבן". קושניר משתף מנקודת מבטו, "יכול להיות שזה מאוד חשוב להעביר את החוקים האלה שמעבירים, אבל זה לא יכול להיות שרק זה חשוב. זה הרגיש לי, בתור בן אדם בגילי, שמישהו נוקם במישהו, רק אני לא מבין מי במי ועל מה".
בשבוע האחרון, מול אמפי קיסריה מלא, עלתה להקת הבנים המבוגרת בעולם כנראה לשלוש הופעות ראשונות, כולן "סולד אאוט". "זה שאנחנו בגילנו עושים קיסריה - זה לא נורמלי, הדבר הזה", אומר גוב. במשך יותר משעתיים חמשת המופלאים שרו, רקדו, הצחיקו ובעיקר ריגשו, גרמו למשהו שהיה ואולי כבר איננו.