הייצוג של שמנים ושמנות על המסך עובר שינוי בשנים האחרונות. אם פעם שמנים בטלוויזיה ובקולנוע היו קריקטוריים, דמויות משנה שתפקידן להצחיק במקרה הטוב ולהיות מושא לצחוק במקרה הרע, הרי שהיום המצב אחר – ואנשים שמנים עוברים לאט לאט משולי המסך למרכזו, עם תפקידים ראשיים ועמוקים יותר.

במסגרת המגמה החיובית הזו, התעצבו שתי דרכים שבאמצעותן מדברים על שומן: כנון אישיו וכאישיו. האפשרות הראשונה משמעותה אי-התייחסות או התייחסות מינימלית של הגיבור ושל הסביבה שלו להיותו שמן – כלומר, הגיבור הוא פשוט אדם שחי את חייו ומתמודד עם צרותיו, ובמקרה הוא גם אדם שמן. האפשרות השנייה משמעותה התייחסות בולטת לאופן בו השומן משפיע על חייו של הגיבור. כלומר, הנכחה על המסך של האתגרים שהאדם השמן הממוצע נאלץ, לצערי, להתמודד איתם: השפלות, הקטנה, הגחכה, התעלמות ומה לא.

אף אחת מהדרכים היא לא בהכרח עדיפה מהאחרת, ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות: גישת הנון-אישיו מנרמלת את קיומם של אנשים שמנים שהשומן לא עומד בדרכם, אבל אולי היא נאיבית מדי (כי החברה, ובכן, עודנה שמנופובית); גישת האישיו, מצד שני, מציפה עוולות שבהחלט צריך לדבר עליהן - אבל היא עלולה לצמצם את מהותו של הגיבור לגזרתו, וכך ליצור יותר נזק מתועלת. "החבר השמן שלי" (Elik & Jimmy), סרט הביכורים של גודיס שניידר שהגיע לנטפליקס אחרי סיבוב מוצלח בבתי הקולנוע, בוחר באפשרות השנייה: הוא מתייחס למשקל כאישיו – דבר שניכר כבר בשם הסרט הנבחר, וממשיך לבוא לידי ביטוי לאורך 81 דקותיו.

הסרט, קומדיה רומנטית בהגדרתו, מספר את סיפורם של ג'ימי (צחי סדן) ואליק (מי-רן מנקס), שנפגשים לראשונה בצבא: הוא חייל פשוט ושמן, היא קצינה רזה ויפהפייה. אחרי לילה של שיחות נפש ג'ימי אוזר אומץ ומתחיל עם אליק, והיא מסרבת – איך לא, בגלל השומן שלו. השנים חולפות, שניהם כבר המשיכו הלאה בחייהם ומנהלים שגרה תל אביבית טיפוסית, והם נתקלים זה בזו במקרה לעיתים – עד שאחת מההיתקלויות האלה מובילה לחברות של ממש. מאז, הכל הם עושים ביחד: רוקדים במסיבות, קונים ספרים ומתכתבים אחרי דייטים כושלים. הם מדברים על הכישלונות שלהם בזירה הרומנטית – היא עם הריבוי המוגזם, הוא עם המחסור; הם מוצאים נחמה זה בזו, הם מדברים את אותה השפה. הכימיה הרומנטית ביניהם ברורה, אבל רק ג'ימי מתרפק עליה. בשלב מסוים הוא מתוודה על אהבתו, אבל אליק, מצידה, אפילו לא חושבת עליו כאופציה (עד שבסוף היא כן. סליחה על הספוילר, אבל בואו, מדובר בקומדיה רומנטית).

"החבר השמן שלי", שיצר שניידר הבמאי יחד עם זוגתו ליאת אלקיים, מרפרר בבירור ל"כשהארי פגש את סאלי": הסרט עוקב אחרי הקשר בין שני הגיבורים שלו לאורך שנים, ומצמצם למינימום את הסחות הדעת: כלומר, הוא בקושי מתייחס לאנשים האחרים בחיים שלהם (כמו ב"כשהארי פגש את סאלי", גם כאן הדמויות הנוספות היחידות הם זוג חברים בתפקיד משני – בגילומם של אסף פרי ואפרת וינטרוב). זה מהלך אמיץ – במיוחד בסרט נטול קמיאוז שבו השחקנים הראשיים אינם כוכבים מוכרים – אבל הדינמיקה של ג'ימי ואליק, על רקע העיר השנואה והאהובה כל כך תל אביב, מצליחה להחזיק את הסרט בגאון.

מתוך
מי-רן מנקס ב"החבר השמן שלי"|צילום: עמית שעל, באדיבות טרנספקס, יחסי ציבור

צחי סדן מתגלה כשחקן מעולה (הוא גם זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה), ומי-רן מנקס נכנסת בטבעיות לנעליה של אליק; הכימיה ביניהם אמינה מאוד, והיא מייצרת לא מעט רגעים יפים ונוגעים ללב - החל מהפגישה המפתיעה ההיא בפלורנטין, דרך הסצנה המרגשת שמתרחשת על חוף הים ועד להתנגחות שמגיעה בשלב מאוחר יותר של הסרט. האם הכימיה הזו מייצרת גם רגעים מצחיקים? ובכן, פחות. ההומור של "החבר השמן שלי" הוא לא בדיחות גדולות אלא שנינויות קטנות, וקצת חבל שאין בו יותר רגעים שהם פרופר מצחיקים, אבל הפינג-פונג הכיפי של הגיבורים הופך את זה לנסלח. 

התסריט מהודק, הליהוקים מדויקים, והמינימליזם של הסרט – בין אם הוא מכוון ובין אם לא - לא מוריד מרמתו, אלא דווקא עובד לטובתו: "החבר השמן שלי" הוא קומדיה רומנטית, ז'אנר שמתגאה בהיותו מנותק ואגדתי – אבל הסרט הזה דווקא נשאר מקורקע, קרוב למציאות, ריאליסטי אפילו. וזה מרענן. ובכלל, הקומדיה הרומנטית היא לא ז'אנר נפוץ על המסך הישראלי - לאחרונה הייתה לנו את "בלאדי מורי" המעולה, אבל זו באמת טיפה אחת בים של צה"ל - ו"החבר השמן שלי" בהחלט עושה חשק לעוד.

מתוך
מי-רן מנקס וצחי סדן ב"החבר השמן שלי"|צילום: עמית שעל, באדיבות טרנספקס, יחסי ציבור

הבעיה העיקרית של "החבר השמן שלי" טמונה דווקא באופן שבו הוא "תוקף" את נושא השומן. שניידר עצמו הוא איש גדול עם פרספקטיבה אישית על החוויה כאדם שמן בעולם, וברור שכוונותיו היו טהורות (למעשה, הסרט מבוסס על הזוגיות שלו ושל אלקיים, כך העידו בעצמם בראיונות); ובכל זאת, העיסוק האינטנסיבי והעקבי במראה החיצוני של ג'ימי - הן מצידה של אליק והן מצידו של ג'ימי עצמו - מעורר אי נוחות. במישור הקולנועי, נשאלת השאלה: האם נכון היה למקם את השומן כמכשול היחיד שעומד בין בני הזוג לעתיד? האם לא היה מעניין יותר לתת להם עוד סיבה, "בשרנית" יותר, להתחבט בשאלות? ובמישור הערכי, קשה שלא לתהות: האם "החבר השמן שלי" משרת בטעות את הנרטיב הלא נכון? 

כלומר, הגיוני שבחורה עם לוק של דוגמנית תתקשה לראות את עצמה עם גבר שאינו "חתיך" בסטנדרטים החברתיים, והגיוני שגבר שמן יאמין שאין לו סיכוי עם אישה נאה ומחוזרת מאוד. ועדיין – התחושה היא שעלילת השומן תופסת מקום משמעותי מדי במערכת היחסים של ג'ימי ואליק. שהסרט היה מוצלח יותר אילו הוא לא היה מרגיש צורך לדבר את מה שברור גם כשמקשיבים לשתיקה.

העניין הזה בהחלט מעיב על חווית הצפייה ב"החבר השמן שלי", אבל למרבה המזל, הוא לא מחרב אותה. בסופו של דבר, ולמרות הפגם המוסרי, מדובר בסרט חכם וכובש שיתחבב על אוהדי הקומדיה הרומנטית - במיוחד על אלה מהם שהרגישו צורך בקומדיה רומנטית מקומית.