השם נועם קניאל אולי לא מצלצל לכם מוכר, אבל השירים שאותם ביצע כשהיה ילד, "גלי" ו"אמא שלי", צרובים במוזיקה הישראלית. שנחשב לאחד מילדי הפלא הראשונים בישראל, פרץ לתודעה בתחילת שנות ה-70 אז הופיע בפסטיבל הילדים השני והפך לאחד מילדי הפלא הראשונים. אחרי קריירה בישראל ובלוס אנג'לס הוא התמקם בפריז, שם חי עד היום. ברבות השנים כתב מוזיקה לעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, עד שמיצב לעצמו שם של אחד מהבכירים בתחום בארצות הברית ובאירופה.
בתחילת הדרך הוא פגש במפיק ובאיש העסקים חיים סבן, שהחברה שהקים עמדה בשנות ה-80 מאחורי סדרות כמו "אקס מן", "החתולים הסמוראים" ו"פאוור ריינג'רס". "הפעם הראשונה שבה הוא שמע אותי שר הייתה בחזרה לפסטיבל", מספר קניאל בן ה-61 בערגה. "כשסיימתי, כל הנוכחים במקום כולם מחאו לי כפיים. הרגשתי שזה היה רגע מיוחד ואני חושב שגם סבן הרגיש את זה. בהמשך הוא ביקש ממני לשיר את 'גלי' בתקליט של הפסטיבל. הייתי הילד הראשון שזכה לכבוד הזה".
לאחר מכן סבן פנה להוריו של קניאל וביקש לבדוק כיצד ממשיכים את הדרך המשותפת. "הוא ניגש אליהם לבדוק אפשרות לחוזה הקלטות. הם לא הסכימו. רק אחרי שעשיתי להם שמות במשך חצי שנה, הם התרצו. השיר השני שלי, 'אמא שלי', הפך ללהיט. אחר כך הגיעו הופעות, מחזות זמר, סרט. קריירה עסוקה".
איך התקופה הזו נצרבה אצלך?
"למרות שלא הייתה לי ילדות רגילה והייתי מופיע בלילות, זו לגמרי הייתה אחת התקופות היפות בחיי. כשהייתי בן 12 מייק בראנט הגיע לארץ במלחמת יום הכיפורים והוא אמר שהוא חייב להביא אותי לפריז. חיים הקשיב לו ועבר לגור בפריז כדי לפלס לי את הדרך. כשהגעתי אני, הוצאתי שיר שהפך ללהיט והתחלתי קריירה שנייה בצרפת".
חיים ואתה הפכתם לחברים קרובים בזכות ההרפתקאות המשותפות.
"חיים ואני היינו מאוד קרובים, כמו אבא ובן. הייתי ישן אצלו בפריז ואצל אשתו הראשונה מיקה. עבדנו שעות על גבי שעות ביחד. כשהקול שלי התחלף הוא עבר ללוס אנג'לס ואני נותרתי עם הבחירה מה לעשות - להישאר בארץ או לעקוב אחריו. החלטתי לנסוע בגיל 16 איתו - וההורים שלי באו איתי. שם הכרתי את מי שהפכה לימים להיות אשתי, קירה. ההורים שלי לא אהבו את המקום ורצו לחזור הביתה. אני נשארתי עם קירה ובשלב מסוים היא חלתה. הפסקתי לעבוד ובמשך כמעט שנתיים פשוט טיפלתי בה. בשנה הרביעית למחלה שלה הבנו שזה לא הולך למקום טוב, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא נזדקן ביחד - אז הצעתי לה נישואין".
"כשחיים שמע על זה הוא היה כל כך נרגש שהוא פשוט הציע לממן ולהפיק את החתונה כמתנה", מספר קניאל. "הוא עשה מזה ממש הפקה הוליוודית, הייתה חתונה כמו בסרטים. היא נפטרה שבועיים אחר כך. המשכתי להקליט ולכתוב, עד שבגיל 35 החלטתי לנסוע לפריז ולהפסיק עם כתיבת המוזיקה לסדרות. כתבתי שירים להמון אומנים מקומיים פה בצרפת. ההתחלה הייתה קשה, הדלת הזאת הייתה סגורה בפניי".
"הכסף שעשיתי מהשירים היה טוב אבל לא מספיק, והחלטתי לחזור לכתיבת מוזיקה לסדרות, אבל הפעם לא בשביל חיים, אלא בשביל עצמי", הוא אומר. "מאז ועד היום עוד לא היה לי יום חופש אחד. ברוך השם, המון עבודה".
"גלי" ו"אמא שלי" עדיין מלווים אותך, עדיין תופסים מקום בחיים שלך?
"אני מגיע לארץ כל שלושה חודשים ולמרות שאני לא מופיע בכלל בטלוויזיה או משהו כזה, שיצאתי לגמרי מהראש של הציבור הישראלי - את לא תאמיני. אנשים עדיין ממשיכים להכיר אותי, גם בפנים. נהג מונית שנסעתי איתו התחיל בכה כשהבין עם מי הוא נמצא. ישבתי במסעדה באמצע תל אביב עם אשתי והבת שלי. פתאום הגיעה משפחה - הורים עם ילד וילדה בני 10. הילד הוציא מהילקוט דף והתחיל לשיר את השיר 'גלי'. אשתי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. אני לא יכול לברוח מזה, זה כל הזמן איתי. אני לא נשען על העבר, אני מסתכל קדימה. אבל אני לא בורח מזה".
השיחה שלנו מתקיימת לכבוד צאת הסרט "המופלאה: הרפתקאות ליידי באג וחתול שחור", סרט אנימציה לילדים שמבוסס על הסדרה מבית דיסני ושזוכה להצלחה כבירה ברחבי העולם ומוקרן גם בבתי הקולנוע בישראל. "ב-2012, מי שעבדה עם חיים סבן, קיבלה טלפון מבחור יהודי-צרפתי בשם ג'רמי זאג. נוצר ביניהם קשר והוא ביקש שאני אעשה את המוזיקה לכל הסדרות והסרטים המצוירים שהוא יצור. פגשתי אותו. במשך שבע שנים כתבתי בשביל ג'רמי בלי להרוויח שקל, כי האמנתי בו באופן אבסולוטי. ידעתי שיגיע היום שבו הפרויקט הגדול יגיע. הוא עשה דברים מדהימים מהרגע הראשון, אפילו כאלה שלא יצאו לאור".
עם יציאת הסרט (לפני ש"ברבי" ו"אופנהיימר" יצאו) של אותו זאג, הוא הגיע למקום הראשון בצרפת. "זה מטורף. הסרט הזה הוא זיקוקי דינור לעיניים, לאוזניים וללב. בהקרנה שהייתי הילדים התרגשו, צרחו מאושר, בכו. זו תחושה מדהימה להיות חלק מדבר כזה. כישרונות תמיד אפשר למצוא, אבל בסופו של דבר אתה רוצה לעבוד עם אנשים שכיף לך איתם. כמו עם חיים, היחסים שלנו וכל מה שנלווה אליהם, זה הדבר הכי מדהים".