ירדנה ארזי היא לא בן-אדם של נוסטלגיה. בכלל, כשעושים תערוכה על חייו של אומן זה לרוב אחרי לכתו, אך במקרה שלה - היא חיה ובועטת, לא נחה לרגע. "זה כבר כמה שנים שפנו אליי כדי לעשות עליי תערוכה ותמיד אמרתי 'לא'", סיפרה ירדנה. "חששתי מאוד שזה יהיה מרוכז בשמלות ותכשיטים, ואני בן-אדם שעובד בעיקר על מוזיקה".
מלהקת הנח"ל - ועד האירוויזיון
כשהבינה שהתערוכה בבית מאירוב בחולון תהיה הרבה מעבר לשמלות, היא יצאה לדרך - פשפשה בארכיון, במחסנים ובארונות הבגדים כדי לאסוף פיסות היסטוריה. "בזאת הריני להודיעך - כי עברת את מבחני התוכנית ללהקת הנח"ל", הקריאה ירדנה ממכתב הקבלה שלה ללהקה הצה"לית. היא עוד הוסיפה בהתרגשות: "אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בחיים - בזכות המכתב הזה אנחנו עומדים היום כאן".
הנחיית האירוויזיון ב-1979 גילתה אותה לעולם, אבל היא העדיפה להופיע בישראל ולשיר בעברית להיטים שהפכו להמנונים. היא גם חרשה את בימות הארץ במשך יותר מ-50 שנה, כשמאחור, בוואן, סט תלבושות בלתי נשכח. "אני חושב שירדנה מייצגת את מודל הצבר מתקופת להקת הנח"ל ועד השמלות הססגוניות האלה", אמר רפאל וזאנה, אוצר התערוכה של ארזי. "בעצם התפתחות הקריירה שלה נושקת להתפתחות מדינת ישראל".
בארכיון נמצאו לא רק קטעי נוסטלגיה מקצועיים, אלא גם קלטות עם קטעי היסטוריה אישיים - כמו סרטון החתונה שלה מלפני 40 שנה בדיוק עם נתן תומר, היום בעלה והמנהל המקצועי שלה. "אני אשתו השלישית של בעלי השני, אז עשינו חתונת גג של 50 איש", שיתפה. עוד סיפרה שהכירו לאחר שהתחילה איתו במסיבה, והוא, שחזר ארצה מתקופה של כעשור בארצות הברית, לא זיהה אותה כלל. "לא היה לו מושג מי אני, וזה עוד יותר מצא חן בעיניי", הוסיפה ארזי.
"שואלים אותי: 'זאת את מהטיקטוק?'"
למרות שמחר תחגוג 72, ירדנה ארזי נהנית לגלות כל הזמן דברים חדשים - כך הפכה למלכת טיקטוק עם 5.5 מיליון צפיות לסרטונים שלה כשאחד מהם אפילו הפך לטרנד ברשת החברתית: "הכי חמוד זה שילדים עוצרים אותי ושואלים אותי: 'זאת את מהטיקטוק?'. הם משאירים אותי רלוונטית". אבל כשהיא באה לעקוב אחרי ההשמעות של השירים החדשים שלה ברדיו, היא מגלה ששם דווקא יש הרבה פחות מה לספור: "אני שואלת את עצמי - אם למעלה מ-200 אלף איש בשבוע צפו בטיקטוק בשיר - הרדיו לא מתחשב בהם? הוא לא יודע?".
חלק מהשירים שלה לאורך השנים היו שירי מחאה, כמו "הביתה", שקרא ליציאה של צה"ל מלבנון. גם המחאה הנוכחית, לשמחתה, אימצה אותה. "אני הייתי נוכחת בהפגנה כשפתאום השמיעו את 'עוד נגיע' וזה מאוד ריגש אותי", שיתפה ארזי. "אנשים ראו אותי בהפגנה ו: 'תודה שאת פה'. עניתי: 'לי אתם אומרים תודה? תודה לכם!'".אמרו לי
כשנשאלה אם יציעו לה לשיר בקפלן, הודתה שכבר הציעו לה, אך סירבה מהסיבות שלה. "רק לחשוב על מכונת הרעל הזו שתופנה אליי - אני לא בנויה לזה", סיפרה. עוד אמרה כי אחד השיקולים הנוספים, במדינה קטנה כמו שלנו, היה איבוד קהל.
לערב הפתיחה של התערוכה בחולון הגיעו חברים מאז, וגם מעריצים ששמרו נאמנות למחנה ירדנה כל השנים. אחד המעריצים שהגיע לתערוכה, שיתף: "יש לי קסטה - 'הנשמה הצוענית', שיצאה ב-87'. אני הייתי בן עשר ונורא רציתי חתימה שלה ולא הצלחתי להגיע אליה. אז עכשיו ירדנה הסכימה לחתום לי - סוף-סוף, אחרי 36 שנים".
ועכשיו היא עוצרת, אבל רק לרגע, ויוצאת למסע בזמן בו היא זוכה, כמאמר הקלישאה, לראות את חייה עוברים מנגד, לפני שהיא יוצאת לאסוף חומרים חדשים לעוד פינה בתערוכה. "יש הרגשה בכזאת תערוכה שיש איזה סוג של סיכום. אבל בינתיים, נכון לעכשיו, אנחנו ממשיכים", הבהירה ירדנה ארזי.