מזמן לא היה סרט ישראלי מצליח כמו "ההילולה" או מדובר כמוהו, למרות שהדיבור לא בא מהמקומות הצפויים כשמדובר בסרטים. את הרעש הרם ביותר יצרה דרישתו של מני אסייג – מי שחתום על התסריט לצד אחיו שלום ואחיינו דניאל וכותב נוסף, אור כהן – "אנרכיסטים, אל תבואו ל'ההילולה'". אחר כך באה תגובתו של שלום אסייג, שמככב ומקבל גם קרדיט כבמאי לצד אריאל בנבג'י: "הסרט הזה הוא לא של מני, הוא שלי", כתב. "לסרט שלי כולם מוזמנים". הוויכוח הפומבי הזה בין האחים עשה באופן טבעי כותרות גדולות יותר מההישג הקופתי של הסרט, שהביא 100 אלף צופים לאולמות כבר בשבוע הראשון; הוא גם הפך את "ההילולה" לאישיו פוליטי בשנה שבה נדמה שהכל פוליטי.

הדברים של מני אסייג מזגו שנאה לתוך המסיבה של "ההילולה", והאיש לא הסתפק בזה: הציוץ המקורי שלו בטוויטר כלל בקשה מאותם "אנרכיסטים" להימנע גם מהמופע האישי שלו, כי הוא "לא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ סטייט... מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם". וזה די מדהים, מפני שהאיש שכתב את המילים האיומות האלה - שילוב באמת יוצא דופן של חשיבה קונספירטיבית, הסתה וסתם איוולת - הוא גם שותף לכתיבה של סרט שאין בו טיפה אחת של שנאה, של קיטוב. להפך: הדבר הראשון שצריך להגיד על "ההילולה" הוא שבסרט הזה כולם שווים. כולם מגוחכים באותה המידה.

זאת לא בעיה של כתיבה, לא משהו שקרה במקרה או בטעות. מאחורי "ההילולה" עומדות שתי מסורות ארוכות, האחת של הקולנוע המקומי והשנייה של האמנות העולמית: סרטי הבורקס שלנו והגרוטסקה, אותו אמצעי ספרותי/ ציורי/ תיאטרלי שבבסיסו עיוות והקצנה לשם הגחכה. "ההילולה" הוא לגמרי סרט בורקס, על כלל המרכיבים שמאפיינים את הקולנוע הזה: הומור בוטה, סטריאוטיפיזציה מכוונת, משחק מוגזם, עיסוק כמעט אובססיבי בעדתיות. זה סיפורו של פרוספר (שלום אסייג), שסבו המנוח נגלה אליו בחלום ומצווה עליו להגיע עם שוך מלחמת המפרץ להילולה של הבאבא סאלי בנתיבות עם כל משפחתו ושכונתו, אחרת מישהו מהם ימות. הגלריה שפרוספר מעלה לאוטובוס שכור (נהג: צחי "יהודל'ה" נוי, קריצה ברורה לבורקס של "אסקימו לימון") כוללת אשכנזי ממאיר בגילומו של עפר שכטר, הומו מוקצן שמשחק שלומי קוריאט, ושלל נציגי עדות - הגרוזינית, המרוקאית, הרוסית, האתיופית – שמוצגים כולם כקריקטורות. זה הז'אנר, זה הבורקס, זאת הגרוטסקה.

אני מתעכב על הנקודה הזאת מפני שהסגנון של הסרט כבר יוצר בעצמו סוג אחר של שיח מקטב. עמיתי זוהר צלח כתב כאן ב-mako ביקורת על "ההילולה" שבה האשים את הסרט בהומופוביה ובגזענות; זה מן הסתם נכון אם רוצים להסתכל על זה ככה, אבל זה גם מפספס את הנקודה: לסרט הזה אין שום דבר נגד הומואים, נגד העדות שהוא מגחיך או נגד נשים, שמוצגות גם הן באופן סטריאוטיפי שאפשר בקלות לפרש כמיזוגיני (חכו לסצנה שבה אוולין הגואל, בתפקיד אשתו של פרוספר, מתחרפנת מזה שאחד הפלסטינים שחטפו אותה ואת שאר יושבי האוטובוס אומר מילה רעה על האוכל שבישלה). כל הדברים האלה הם אבני יסוד של בורקס, של גרוטסקה. לא של הקטנה, מפני שאם כולם מוקטנים אז כולם שווים. לא של שנאה, כי אם כולם נלעגים ואטומים ומקובעים בדרכיהם אז כולם פשוט בני אדם. 

>>לביקורת של זוהר צלח על "ההילולה"

הפלסטינים המדוברים הם התפנית הגדולה של הסרט: בעיצומו של המסע לנתיבות, עקב טעות בניווט, האוטובוס מגיע לפאתי עזה ושם נחטף בידי חבורה שאמנם אינה משתייכת ממש לארגון טרור, אבל רוצה לבוא טוב למנהיג קן הטרור המקומי. גם כאן אין טיפת שנאה, בסרט שנכתב בחלקו על ידי סוכן השנאה מני אסייג: לא רק שהפלסטינים מוצגים בדיוק כמו היהודים, בטיפול מגחיך-מבין ובמובן הזה כמעט אוהב, אלא שבסצנה המוצלחת ביותר בסרט נוצר קשר ממשי בין שתי נשים, יהודייה ממרוקו וערבייה מג'בלייה, סביב ההיריון המתקדם של האחרונה. זה רגע של חסד אמיתי, רגע שמזכיר את המחשבות שעולות כאן מעת לעת על הפוטנציאל של היהודים יוצאי מדינות ערב להיות גשר אל העולם הערבי.

מתוך
מתוך "ההילולה"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

למה זוהר צלח רואה גזענות והומופוביה בסרט שבאמת-באמת עושה דין מגחיך אחד לכו-לם, מהאשכנזי ועד הגרוזיני, מהיולדת הערבייה ועד ההומו היהודי? למה אני לא ראיתי את מה שצלח ראה? אני משוכנע שהתשובה טמונה בכך שצלח הוא מילניאל, ואילו אני במטותא בומר, יליד 1974. הדור הנוכחי של הצופים ושל המבקרים – ושל הצייצנים ושל בעלי החשבונות בטיקטוק – מתקשה לעכל הומור שמבוסס על תכונות גופניות, שיוך מגדרי ועדתי, כל זה. לגמרי הגיוני שמילניאל שלא גדל על סרטי בורקס או מעולם לא צפה בהם יזדעזע מההומור של "ההילולה", אבל הנה גם צלח – מבקר קולנוע שיודע בדיוק מהו בורקס – לא הצליח לצלוח את הסרט הזה. לג'יט, על זה אין ויכוח, אבל גם ההסתה של מני אסייג וגם העלבון המסוים של זוהר צלח יוצרים תחושה ש"ההילולה" הוא משהו לריב עליו, כשהוא לגמרי-לגמרי לא.  

צפיתי בסרט בהקרנה מסחרית מנומנמת, יום חול, 11 בבוקר. באולם היו כ-30 צופים, ובתגובתם לנעשה על המסך הם נחלקו לשניים: המחנה שיצא באמצע והמחנה שנקרע מצחוק. הגיוני; בקבוצה הראשונה היו אובייסלי אנשים שבורקס וגרוטסקה זה לא הקטע שלהם, ובשנייה אלה שהם כן. ככה זה עם סגנון קיצוני, ככה זה כשבאולם אחד יושבים בומרים ומילניאלים. בשורה התחתונה זה נטו טעם, ועל זה אתם יודעים מה לא עושים.

תראו, הח"מ היה במשך 15 שנה משנה לעורך מגזין בלייזר. גם מההומור שלנו היו כאלה שנפגעו, וגם הם תמיד היו מי שלא הבינו שבמגזין הגברים המנוח – כמו בסרט בורקס, כמו בגרוטסקה – כולם תמיד צחקו על הכל. מהבחינה הזאת יש לי אמפתיה ליוצרי "ההילולה" (ובוודאי לשלום אסייג, שנטרל את הרעל המטופש של אחיו בדיוק בדרך הנכונה: עם מסר מפייס. עם אהבה). תכלס, הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שאני שייך לאותה קבוצה שנייה. זו שיש יותר סיכוי שגרוטסקה תגרום להם לעזוב את האולם מאשר לצחוק.

מתוך
מתוך "ההילולה"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

לא, "ההילולה" לא הצחיק אותי בכלל. אני לא חושב שאפילו חייכתי. כמבקר קולנוע אני יכול לנתח את זה בראש ובראשונה כבעיה של בימוי שחקנים – נדמה לי שאותם הדיאלוגים היו עובדים הרבה יותר טוב אם השחקנים היו מגלמים את הדמויות ברצינות במקום לנסות להצחיק באמצעות מבטאים וכיו"ב – אבל האמת היא שזה לא רלוונטי. לא צחקתי ב"ההילולה" מאותה סיבה שתמיד הייתי איש של "מציצים" ו"גבעת חלפון", לא של "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".

אז לא, אני לא יכול להמליץ על "ההילולה". במובן הזה, השורה התחתונה שלי אינה שונה מזו של צלח; זה פשוט סרט ששנינו לא אהבנו מסיבות מאוד שונות. א-בל, וזה אבל עצום ורב, אני גם מפציר בכם לשעות לדברים של שלום אסייג, לא לבולשיט של אחיו. אם אתם אוהבים סרטי בורקס, אני די משוכנע שתאהבו את "ההילולה"; אם אתם צופים אדוקים של "שנות ה-80" ו/או "שנות ה-90" (רשת 13), שהסרט הזה הוא ספין-אוף שלה, אין סיבה בעולם שלא תתחברו למהדורה הקולנועית – אפילו אם אתם "אנרכיסטים" כהגדרתו של האסייג הפחות מחודד בחבילה.

הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות מתקשה למצוא קהל. הצלחה כמו "ההילולה" היא משהו שצריך לחגוג, גם אם אחד מיוצריו מתעקש להתבטא כמו אחרון הטוקבקיסטים וגם אם סוג ההומור שלו פוסח על מילניאל כמו צלח או על בומר כמוני, כל אחד בדורו ומסיבותיו. אז בחייאת, בואו לא נהפוך גם את האירוע התרבותי הזה לעוד סיבה למלחמה פנימית. ההצלחה שלו משמחת מדי בשביל להרוס אותה - ולתסריטאי שלו לא מגיע שיוגשם חלומו על חרם צרכני של חצי עם, אבסורדית ככל שהתקווה הזאת תהיה מצד יוצר עבור יצירתו.