לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעלה תיאטרון הבימה את המחזה "לאופולד-שטאט" מאת טום סטופארד, המתואר כאלבום תמונות של משפחה יהודית שמתחיל בראשית המאה ה-20 ועד הימים החשוכים של מלחמת העולם השנייה. נורמן עיסא מגלם בהצגה את הרמן מרץ, יהודי עשיר בעל מפעל טקסטיל, שהמיר את דתו והתחתן עם נוצרייה. ל-N12 הוא מספר: "בהצגה יש התרחשויות רבות שאני מרגיש שמדברות מתוכי. לפעמים אני נבהל".
"לאופולד-שטאט" של סטופארד, מגדולי המחזאים העכשוויים, נוגע לראשונה בסיפור היהודי האישי שלו, אשר עובר בסלון המשפחתי בין רגעים של שמחה, חגים, אהבות, אכזבות, מלחמת עולם אחת, מהפכים פוליטיים, ואז מלחמת עולם נוספת, שגודעת באכזריות את רוב ענפי האילן המשפחתי. "היהודים נספו בשואה, אין מה להשוות, אבל מסתבר שיש מקרים מקבילים", משתף עיסא בתחושותיו האישיות. "אני חי ומרגיש את זה. יש רגעים שאני נכנס לדמות ותוהה - מה, אני מדבר על עצמי עכשיו? מדברים עליי ועל המשפחה שלי? לדוגמה, יש קטע שהרמן נזכר בסבו כשהוא מסביר למה החליט לנטוש את היהדות. הוא מספר שבאחד הימים סבא שלו התהלך ברחוב, הבחין בכנר שמנגן על המדרכה, והוא זרק לו מטבע לכובע. הכנר הפסיק לנגן, זרק את המגבעת של סבא שלו לכביש ואמר לו - 'איפה הנימוסים שלך, יהודי?' - הרמן שאל את סבא שלו מה הוא עשה באותו רגע, והוא השיב - 'מה יכולתי לעשות? הרמתי את המגבעת'".
"יש לי דמעות ברגעים האלה כי אני נזכר בסבא שלי שנכנסו לביתו בכפר בירעם והוציאו אותו משם", ממשיך עיסא בן ה-55. "פתאום אני מתמלא בהזיות וזה עצוב לי. בכלל עצוב על כל מה שקורה, שאנשים לא ניגשים לשלום. הפלסטינים לא יתאדו מכאן כמו שהיהודים לא יעלמו מפה. צריך לחשוב איך לחיות כאן ביחד ולא איך הורגים אחד את השני. איך לבחור את המנהיג הנכון בזמן הנכון, ואיך אותו לידר צריך להוביל את המקום הזה, שהוא כמו גינה עם מלא פרחים, וכל פרח צריך שישקו אותו. אי אפשר שלא כי אז הפרח יהפוך לקוץ ואתה צריך לחשוב מה לעשות עם הקוץ הזה שעלול להדביק אחרים, ואז תקבל גינה שלא תוכל לטפל בה".
ההצגה עוסקת בין היתר בשאלות של עם, לאומיות וטריטוריה. הפתיע אותך שפנו אליך בעניין התפקיד?
"אני שחקן בית בתיאטרון הבימה, אז שמחתי שפנו אליי. הבמאי אילן רונן כיוון לכך שאקבל את התפקיד ואני גם מרשה לעצמי לומר שאני מוכשר ולא בשל רקע ערבי, יהודי או אשכנזי. כמובן שיש לכך ערך מוסף כי רוצים ללהק מישהו שיעורר עניין בדמות".
רגע לפני הצגת הפרזנטציה לעיתונאים, טען מנכ"ל התיאטרון נעם סמל כי ההצגה רלוונטית היום יותר מאי פעם. למילים אלה הצטרף השחקן: "גם אז היה מאבק של יהודי מול יהודי - אלה שבעד ללכת אחרי התוכנית של הרצל מול אלה שאמרו, 'מה הבעיה שלכם? טוב לנו כאן ויש לנו הכול'. הרמן הוא מאותם אנשים שניסו להגיד שהכול בסדר ותוהה למה לחפש את עצמו במדינה אחרת בין רועי עזים. הוא מנסה לשכנע את עצמו ואת משפחתו שאוסטריה טובה ליהודים, עד שלאט לאט הכול נהרס עם כניסתם של הנאצים. מעניין לראות את המהפך של האיש הזה, מהימים שהמצב היה טוב ועד ההתרסקות שלו".
"שנים רבות שהערבים סובלים מאי-שוויון ואי-דמוקרטיה"
"היהודים כל הזמן רבים ולא ברור למה. מה עם המוטו 'ואהבת לרעך כמוך?' כל הדבר הזה נשכח. כמו שאמרתי, לדעתי זה נוגע למי שמנהיג את המדינה. אם הוא מצליח לפלג בין העם שלו בתוכו, עם עמים אחרים ומול מדינות שונות בעולם אז משהו כאן קצת לא בסדר". בפנייה מרומזת אך נהירה לנתניהו, אמר עיסא: "מה הוא רוצה, בעצם? עוד כמה שנים בתפקיד ומה יהיה פה? תן לי תחזית ותרגיע אותי".
המחאה נגד הממשלה והמהפכה המשפטית נכנסה בסוף השבוע האחרון להפגנה ה-13 ברציפות. כבר יותר משלושה חודשים בהם מוחים חלקים שונים בחברה הישראלית, אך נכון לשלב זה הקול הערבי ברובו נותר מחוץ לתמונה.
אתה יודע להגיד למה?
"קודם כל, שנים רבות שהערבים סובלים מאי-שוויון ואי-דמוקרטיה. כשהמפגינים צעדו לבני ברק, אתה באמת רואה ערבים מגיעים לשם? מה יש לערבים להפגין בבני ברק? בכלל, איפה השייכות וההזמנה של הערבים, של 20% מהאוכלוסייה? לא ראיתי שמישהו פנה אליהם בכלל. הם נותרו בצד וככה זה נשאר. לא הייתה תקשורת כנראה בגלל הרעש והזעם, אבל באופן כללי אני תומך מאוד במחאה. בינתיים הייתי בצילומים בכל השבתות האלה, אבל אני אופטימי שיהיה טוב בסוף. אולי מההפגנות האלה יקום האיש שינהיג אותנו בהמשך, אולי לא ראינו אותו עוד. אולי זו תהיה מנהיגה, אני בעד. הגיע הזמן שנשים ייקחו את המושכות".