רגע לפני שקיבל חוזה קביעות בתיאטרון הבימה, שכנראה היה מסדר אותו עד הפנסיה, החליט השחקן יואב דונט לעזוב לפני ארבע שנים עם משפחתו את הנופים המוכרים של תל אביב לטובת הפרחת הצגות במדבר. אך הצעד הזה לא נועד כדי להוריד פרופיל מבחינתו - אלא להפך: "רציתי עוד אתגרים, לא הצגות שנועדו למכור כרטיסים".

למבוגרים הוא זכור בדמותו של הבמאי שמוליק מעוז בסרט "לבנון", וילדים רבים יזהו אותו בתור פרנקו מסדרת הלהיט "כראמל" ששבה לאחרונה לעונה שנייה בכאן חינוכית. "כן, זה די טירוף עכשיו", אומר דונט בריאיון ל-N12. "אני גר בבאר אורה, יישוב קטן ליד אילת, ופתאום חברים של הילדים שלי שבאים אלינו הביתה מבקשים ממני סלפי". כבר 15 שנה שהוא בתחום המשחק, ואחרי שטעם ממה שיש למסכים הגדולים והמוסדות הרפרטואריים להציע - בחר יואב עם אשתו, השחקנית נילי רוגל, לרדת דרומה.

"נילי שיחקה עשר שנים בתיאטרון החאן בירושלים, ואני בבימה. זו הייתה החלטה משותפת של שנינו אחרי שחווינו תחושת מיצוי בתיאטרון הרפרטוארי. בבימה היה לי טוב בהרבה בחינות והייתי על סף לקבל קביעות בתיאטרון, אבל שאלתי את עצמי אם מה שאני רוצה באמת זה למצוא את עצמי גם בעוד 20 שנה נוסע בוואנים לכל מיני מקומות בארץ ומשחק בהצגות".

 יואב דונט (צילום: ראדי רובינשטיין)
"הקהל שלך אלה השכנים שלך, אנשים שאתה פוגש בסופר, וזו תחושה קהילתית שאני אוהב"|צילום: ראדי רובינשטיין

"סוגיית הילדים הייתה שיקול משמעותי, הקטנה הייתה בת כמה חודשים כשהחלטנו לעזוב", הוא מוסיף בעניין שלושת ילדיו, היום בגילאי 4 עד 10. "רצינו לצאת מהעיר והרגשנו שזה קשה בגלל המקצוע. תהיתי לעצמי איך ממשיכים להיות שחקן ובכל זאת משנים את החיים, ואז במקביל הגיעה פתאום ההצעה להצטרף לתיאטרון אלעד". בין כותלי הטרמינל של שדה התעופה הישן באילת, הוקם התיאטרון המיוחד שמורכב משחקנים ויוצרים יוצאי הבימה, החאן והקאמרי שעזבו את סביבת העבודה הבטוחה במרכז לטובת יצירה אחרת.

שחקנים רבים היו מוכנים להתחלף איתך בקביעות שהיית אמור לקבל, הרי האופק בתחום לא תמיד ברור. זה היה סיכון.

"נכון, נראה לי שכל אחד רוצה את מה שאין לו. כשאתה מתמודד עם חוסר ודאות וקושי לקבל עבודה אז אני מניח שקודם כל אתה מאוד רוצה להיאחז במשהו קבוע, אבל כשאתה עובד וזה כבר הופך להיות חלק מהחיים שלך, אתה שואל את עצמך - אוקיי, מה עוד אני רוצה? התשובה שלי הייתה עוד אתגרי משחק, והיו צדדים רבים שהיו חסרים לי. כאן אני מרגיש שאני מקבל אותם הרבה יותר, כמו הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל. כשאתה עולה לוואן להצגה של תיאטרון גדול, אתה אפילו לא תמיד זוכר איפה היא מתקיימת".

כאן טמון ההבדל לדבריו: "אתה לא באמת פוגש את הקהל שלך ואין אומנות שמבוססת על מפגש של קהל עם שחקנים. אתה על הבמה, הם יושבים בקהל וככה זה נגמר. אצלנו הקהל מצומצם יותר, אחרי רוב ההצגות שלנו אנחנו מקיימים שיחות עם הצופים, ובאופן כללי כמעט בשום הצגה שלנו אין במה באמת. הכול קורה ביחד והקהל הוא שותף חי ופעיל לדבר הזה. בפעמים רבות הקהל שלך הם השכנים שלך, אנשים שאחר כך אתה פוגש בסופר, ויש בזה תחושה קהילתית שאני אישית אוהב".

"זה גם עניין של גיל", הוא טוען ונזכר בימים שסיים את לימודיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, "יש לך את הרצון העז לכבוש במות גדולות ולשנות את העולם. אחרי הרבה שנים במערכת הגדולה, לפעמים זה כבר לא השיקול היחיד והרומנטיקה הולכת לאיבוד. אנחנו לא רצינו שהיא תלך, רצינו להמשיך לאהוב את מה שאנחנו עושים ולא לפתח ציניות כלפי התחום".

מתי נפל הפור?

"כשקיבלנו את ההצעה מתיאטרון אלעד, הגעתי עם אשתי לראות את ההצגה 'ירמה לאור ירח' ברושם ראשוני שזה לא יהיה מספיק טוב. כאילו, תיאטרון באילת, מה כבר אפשר לצפות? תוך כדי הצפייה, הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו - וואי וואי, אנחנו בבעיה. זו הייתה אחת ההצגות הטובות שראינו מכל הבחינות. ההצגה מתרחשת במדבר בזמן שהקהל הולך עם השחקנים במסגרת המסע, ואתה לכאורה נמצא בתוך הסצנה וסופג את החוויה. המשחק לא יכול להיות מוגזם או תיאטרלי כפי שמרגישים צורך לפעמים על במה גדולה כדי שיבחינו בך בשורה האחרונה באולם. אנחנו מחויבים למינימליזם".

 יואב דונט (צילום: אוראל רביבו)
"החשש לפרנסה תמיד היה, גם כשגרנו בתל אביב סימן השאלה היה קיים". דונט עם אשתו נילי רוגל|צילום: אוראל רביבו

היית מועמד לפרס אופיר על התפקיד הראשי ב'לבנון' בשלב מוקדם בקריירה שלך. המעבר לדרום עשוי בהחלט להשפיע על ההצלחה מהבחינה הזו, מדובר בשיקול מבחינתך?

"לא, פרסים מעולם לא היו דבר שהניע אותי. אם יתגלגל לידיי תפקיד טוב בקולנוע או בטלוויזיה, אעשה הכול בשביל לקבל אותו. אני לא מתכוון לתת למרחק הגיאוגרפי לפגוע ואני מניח שגם התיאטרון יתגמש, הרי לתיאטרון שממוקם בלב הפריפריה יש אינטרס ששחקן מטעמו ייקח חלק בפרויקטים שנחשפים לקהל גדול יותר".

פרסים בצד, אשתך ואתה לא חוששים לפרנסה שלכם? שלא תהיה מספיק עבודה?

"החשש תמיד היה, גם כשגרנו בתל אביב סימן השאלה היה קיים. יצא שבמשך השנים התפרנסנו בסדר מהמקצוע. כנראה לא נתעשר מזה, אבל אנחנו מרוויחים ומכלכלים את משפחתנו גם כשאנחנו כאן בדרום. יחד עם זאת, יכולת ההשתכרות כאן היא שונה מהמרכז - אם פעם הופעתי בבוקר בהצגות ילדים בתיאטרון אחד ובהצגות למבוגרים בתיאטרון אחר, אז באזור שלי כל המטרייה זה תיאטרון אלעד. אין עוד ממש יכולת אחרת, חוץ מימי צילום במרכז שזה מן הסתם מסובך יותר אבל עדיין קורה כמו הסדרה כראמל".

בין הפרויקטים בהם השתתף לאחרונה בתיאטרון הפרינג' הדרומי, נמנית ההצגה "קו החוף" מאת המחזאי הלבנוני המצליח ווג'די מועווד. העלילה מביאה את סיפורו של וילפריד (דונט) שמקבל לילה אחד שיחת טלפון מפתיעה המבשרת לו על מות אביו, אותו מעולם לא הכיר. "אלי דנקר שיחק איתי, זו הייתה הפקה גדולה שהרמנו בכל חללי הטרמינל. הקהל ממש צעד איתנו בתוך 1,500 מ"ר של המתחם ולמעשה נכנס לתוך סיפור רחב יריעה של בן ואביו, שגם עובר דרך מלחמת האזרחים בלבנון". לצד ההצגות הייחודיות, שסביר להניח שלא יועלו בתיאטראות הרפרטואריים, אפשר גם למצוא עיבוד חדש לספר "הזקן והים" של המינגווי, או "אנפרינד" - הצגה שעוסקת באלימות ברשת עם תסריט המורכב כולו מטקסטים מפייסבוק.

"הקהל שלך אלה השכנים שלך, אנשים שאתה פוגש בסופר, וזו תחושה קהילתית שאני אוהב"

"משתדלים לעשות כאן תיאטרון אחר", אומר יואב בן ה-42, "יש כאן חבורה של יוצרים שהדרימו ואמרו - אוקיי, עשינו את שלנו במרכז, ואנחנו קצת מבינים מה הולך לקרות הלאה. בהתחלה התלהבנו מהרעיון לעבור לגור פה, ואז באופן טבעי אתה מתחיל לקבל רגליים קרות ממהלך שישנה את החיים שלך. אני לא חושב שקלטנו באותה נקודה עד כמה החיים שלנו הולכים להשתנות".

מפספס הזדמנויות? "תופס טיסה ובא"

כשאתה מסתכל היום מנקודת מבטך על התיאטראות הגדולים במרכז והשחקנים שמופיעים בהם, כבר לא קורץ לך? אין תחושת פומו?

"יש שם פרויקטים יפים ומעניינים מאוד, ומצד שני - אין מה לעשות, מעלים שם הצגות שנועדו למכור כרטיסים. מיינסטרים. אצלנו אנחנו כפופים אך ורק לאומנות ולמה שאנחנו חושבים שהכי טוב. זה מה שאנחנו מנסים לעשות עבור הקהל שלנו, גם אם זה קורה וגם אם זה מצליח פחות".

אתה נאלץ לוותר על תפקידים בגלל מרחק גיאוגרפי?

"אני משתדל שלא, זה היה הסיכום ביני לבין הסוכנת שלי כשבישרתי לה על דבר העזיבה. היום רוב האודישנים בשלב הראשון מצולמים, שבשבילי זה מעולה. לא משנה איפה אתה גר, אתה שולח את האודישן ואם אהבו אותך אתה מוזמן לשלב השני או למאץ' (בדיקת התאמה) עם שחקנים אחרים. לרוב אני תופס טיסה ומגיע כדי לא לפספס הזדמנויות כאלה. ככה קרה ב'כראמל', הייתי צריך לצאת מהפקה בתיאטרון לצורך הצילומים ואני שמח שזה הסתדר".

"כראמל", בין סדרות הילדים הכי אהודות בימים אלה, עוקבת אחר שלושה אחים יתומים שמגלים כי הם יורשיו היחידים של דוד עשיר המותיר אחריו חתול פלא מסתורי. התוכנית גרפה שורה של פרסים בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה לילדים ונוער, וההצלחה נרשמה כבר בספרים המקוריים שכתבה מאירה-ברנע גולדברג, עליהם מתבססת הסדרה. "שירלי דשא ורועי שגב שעיבדו לסדרת טלוויזיה עשו עבודה יוצאת מן הכלל בעיניי שלא כפופה לישראליות מסוימת. יש בה משהו גלובלי, קצת כמו הארי פוטר הישראלי - קסמים, כישופים, טירות ומשרתים, שבתור ילד הדמיון אוהב ללכת לשם. אני מגלם את פרנקו, שומר בטירה שהצטרף בעונה השנייה, והם בנו עולם שלם ועשו את זה טוב".

מתוך
"לרוב אני תופס טיסה ומגיע כדי לא לפספס הזדמנויות כאלה". מתוך "כראמל"|צילום: באדיבות כאן חינוכית

על השוני בין התפקיד הראשון על המסך ב"לבנון" לבין הדמות לילדים מספר דונט: "הדמות של שמוליק, חייל שקופא מול מראות המלחמה, הייתה חווית חיים מדהימה. תפקיד שמבחינתי היה כל החלומות שלי, אבל גם מלחיץ עם משקל גדול על הכתפיים כי הייתי צריך לשחק את הסיפור האישי של הבמאי שמוליק מעוז. פרנקו הוא גיבור עשוי ללא חת ומלא בסיפורי קרבות, ובכלל 'כראמל' היה כיף טהור אחרי שבאתי ממקום אפוי יותר בעשייה".

רואים את עצמכם חוזרים למרכז יום אחד?

"כשהחלטנו ללכת על זה, אמרנו שזה סוג של הרפתקה. בינתיים אנחנו כאן כמעט ארבע שנים, טוב לנו וגם הילדים אוהבים את הסביבה. אני לא יכול להגיד שזה לנצח ואני גם לא יכול להצביע על מועד מסוים שנחזור בו. אנחנו חושבים מה הצעד הבא, אבל כרגע לא יודעים. זה סימן שאלה גם עבורנו".