בתוך השביל השמח והיצרני שבו מתהלך הזמר פורץ הדרך חיים אוליאל, צועדים מאחוריו מכאובים מהשנים האחרונות. בתוך שנתיים וחצי איבד את בנו, ניב - שמת על פי ההערכות כתוצאה ממנת יתר - וגם את אחיו ואחותו. "אלה היו שנתיים לא קלות בלשון המעטה. אנשים יקרים ככה נעלמים, פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מקווה שאני יכול לשאת את כל זה בפרופורציה", הוא אומר בכאב. "זה בסדר גם להישבר לפעמים, גם לשמוח וגם לשמח".  

"לא קיבלתי ממצאים שמוכיחים את זה באופן חד משמעי", הוא אומר על הסברה שבנו מת ממנת יתר, "אבל זו הסברה. הם ערבבו סמים עם אלכוהול, כנראה, אולי אחרי זה קיימו יחסי אישות ביניהם והלב לא עמד בזה. קשה לי לעכל את זה ואני לא אדע גם לעולם את האמת. זה לא מקל לדעת או לא לדעת את הסיבות האמיתיות. לפעמים אנשים מגזימים בלי פרופורציות, מתנסים בכל מיני דברים, מגיעים לקצה ולא יודעים איפה ומתי להגיד די". 

איך מתמודדים עם אובדן כזה? 

"מצד אחד אני אומר שעניין ההתמודדות עם האובדן לא קיים. אני מתמודד עם הזיכרון, עם השמחה, עם העצב. ניב היה איתי בכל מקום שהייתי בו. גם מקצועית וגם בכלל. גרנו יחד בשדרות, הופענו יחד, כתבנו יחד, הוצאנו שירים יחד. אני לא נלחם נגד כלום, זה ילווה אותי כל החיים, ברגעים השמחים, בעצובים ובאלה שנזכרים". 

חיים וניב אוליאל (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של ניב אוליאל)
הופיעו יחד. חיים אוליאל ובנו ניב ז"ל |צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של ניב אוליאל

מופע שהוא סגירת מעגל

למרות הכאב העצום העשייה של אוליאל, סולן להקת "שפתיים", שהביאה את השפה המרוקאית אל תוך התרבות הישראלית, לא פוסקת. "שפתיים" קמה בתחילת שנות ה-80 בשדרות, על ידי חיים אוליאל ואחיו אלי יחד עם חיים אוחנה. עם השנים סייעה הלהקה הייחודית לצמיחתה של המוזיקה המזרחית בארץ, והוציאה סך הכול חמישה אלבומים, שמתוכם לא מעט להיטים שמוכרים היטב בכל בית של יוצאי צפון אפריקה. ב-1998 החליטו על פירוק, אבל באוקטובר האחרון חברו שוב לשיר וליצור יחד. 

"אלה היו שנתיים לא קלות בלשון המעטה. אנשים יקרים ככה נעלמים, פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מקווה שאני יכול לשאת את כל זה - זה בסדר גם להישבר לפעמים, גם לשמוח וגם לשמח"

"אני לא חושב שיש מישהו היום בארץ, שאתה זורק לו את צמד המילים 'מוזיקה מרוקאית', ולא עולה לו לראש להקת 'שפתיים'", אומר אלעד לוי, המנצח של התזמורת האנדלוסית אשדוד. בשבוע הבא תפצח התזמורת הוותיקה, יחד עם סולני הלהקה שעשתה מהפכה במוזיקה בארץ, בסדרת מופעים משותפת. 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הופענו בכל כך הרבה מקומות בארץ ובעולם, מול שועי עולם, אבל הסיבוב עם האנדלוסית מרגש אותנו במיוחד", מספר אוליאל בשיחה עם N12. "להקת שפתיים הביאה את הפולקלור למדינה לפני 30 שנה וקצת בעקבותינו הייתה מהפכה מוזיקלית תרבותית והמוזיקה הצפון-אפריקאית עלתה למעלה. בהמשך הוקמו האנדלוסיות שאנחנו מכירים בארץ. הייתה איזושהי לגיטימציה ופריחה תרבותית בעקבות המוזיקה שעשינו בסוף שנות ה-80. עבורנו זו סגירת מעגל. זה לבוא ולשיר את השירים השמחים שלנו שמושמעים במימונה, בימי שישי ובחינה, בבמה שמכבדת את הקלאסיקה, אבל עם העוצמות והאנרגיות שלנו". 

חיים אוליאל (צילום: שני אפרת)
"הכאב מלווה אותי ברגעים השמחים והעצובים". אוליאל |צילום: שני אפרת

"אני תמיד אוהב יותר את העממי, בכל הפרמטרים בחיים שלי", אומר אוליאל על התחושה להופיע במעמד תזמורת. "הקלאסיים בדרך כלל משמרים דברים, ואני בעממיות, אני אוהב את ההתפתחות של הדברים, שקורית לפי הזמן והקצב שלהם. יש השפעות מיידיות על המוזיקה, מבחינתי זה יותר כיף לי".   

"השירים שלהם הם עממיים", מצטרף לוי מהאנדלוסית לתחושותיו של אוליאל. "כשתזמורת ניגשת לחומרים מהסוג הזה, היא צריכה לחשוב מאיפה להביא את הטוויסט. הם באים עם סאונד חשמלי, תופים וגיטרות ותזממורת היא תזמורת. החיבור המעניין הוא להיות עם האנשים שיצרו את הדבר הזה, לנסות להבליט גם את הצבע שלהם בתוך התזמורת, להאיר אותו בצורה שלא הייתה עד כה". 

אלעד לוי (צילום: עוז ברק)
יופיע עם אוליאל. אלעד לוי, מנצח התזמורת האנדלוסית אשדוד|צילום: עוז ברק

 אמרו לנו שאין סיכוי שהשפה המרוקאית תישמע ברדיו

כשהוא נזכר בתגובות שקיבלה "שפתיים" בתחילת דרכה, אוליאל מעלה בעיקר את ה'לא' ששמעו. "אפילו במקומות שעסקו במה שנקרא 'מוזיקה מזרחית' אמרו לנו שאין סיכוי שהשפה המרוקאית תישמע ברדיו או תיראה בטלוויזיה. אבל בקרב העם שאותו פגשנו בעיקר בחתונות ובמופעי מימונה זה היה אחרת, התגובות היו אדירות. הבנו שיש הבדל בין האנשים לבין המתווכים שלהם, כמו תחנות הרדיו. התגברנו על זה והפכנו להיות חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית". 

"גם בתחום הבריאות, בפריפריה אין רפואה מעולה כמו שיש במרכז. אנחנו עדיין רואים את אי השוויון, ואני מקווה שזה מיטשטש עם הזמן"

ניב אוליאל
"אני לא אדע גם לעולם את האמת". ניב אוליאל

היו כמה תחנות בדרך שמהוות עבור אוליאל שינוי מהותי, אבל אחת מהן זכורה במיוחד. ביצוע משותף במרוקאית ל"נחליאלי" שכתב אהוד מנור ונכלל באלבום של כספי, "שירים במיץ עגבניות". "שיתוף הפעולה שלנו עם מתי כספי, ואז ההופעה אצל דן שילון בערוץ 11. כל המדינה ראתה. היה מטורף להסתובב יום למוחרת ברחוב". בשלב הזה הם הופכים לתופעה. 

איפה אתה הכי אוהב להופיע?

"אני מופיע בכל מקום שאני יכול. למשל בערב אחד הייתי אצל דן שילון בתוכנית הכי נצפית ולמחרת הייתי באיזו ברית קטנה של 100 איש באופקים, יום אחרי הופענו בקונגרס היהודים. היינו במקומות הכי נצפים והכי מכובדים, אבל הרגשנו בטבעיות בחינות ובשמחות". 

 

חיים אוליאל (צילום: יעל)
"אני תמיד אוהב יותר את העממי". חיים אוליאל|צילום: יעל

יש כאלה שטוענים שזה "פחות" להופיע בשמחות. 

"זה משהו שהיה נכון אולי לפני 30 או 40 שנה. היום אם ההופעה מכובדת ומכבדת - אז אדרבא. אתה מקבל פידבק ישיר ליכולות שלך ומקבל אהבה מהאנשים. במהות זו המוזיקה שלנו. מוזיקה שמחה, שמרקידה ומשמחת, ולפעמים מרגשת ומציפה. אני לא חושב שצריכה להיות למישהו בעיה להופיע בכל מקום שניתן להופיע בו בצורה מכובדת". 

יש גם ביקורת על תוכן השירים, על מילים רדודות. 

"אין דבר כזה. מוזיקה לא באה לחנך ולא ללמד. מי שרוצה ללמוד עברית תקינה שיילך לאוניברסיטה. מי שרוצה שירים גבוהים יותר, שיקשיב לשירי משוררים. מוזיקה עממית היא מוזיקה עם מילים שבהן אנשים משתמשים. כמו הראפ בארצות הברית. אני לא חושב שמילים זה בכלל עניין לדיון. מה, לפני 50 שנה ששרו שיר הלל לממטרה, זה לא מצחיק? זה התאים לתקופה שלהם. היום שרים 'בלבלי אותו' כי ככה אנחנו מדברים. הביטלס שרו 'איי לאב יו, איי לאב יו, איי ניד יו', אבל כשזה בעברית זה פתאום נשמע לא טוב. מיד אומרים שאלה מילים מגעילות. אנחנו מקבלים את הדברים אחרת, כי אלה דעות קדומות". 

כשאתה מסתכל לאחור, על ההתפתחות של המוזיקה המזרחית בארץ, זה מה שחשבתם שיקרה?

"זה מה שרצינו שיקרה. קיוויתי שהמוזיקה היא מספיק טובה בכדי לבחון אותה באופן אובייקטיבי לא כמוזיקה מזרחית, אלא מוזיקה". 

אתה מרגיש שיש עדיין קיפוח על רקע עדתי?

"ברור שכן. מבחינת ייצוג במקומות המשפיעים, זה רחוק מאוד מהשאיפה שלנו. בתי משפט, אקדמיה, יש כאן משהו לא טבעי. במקומות שיש בהם מינויים זה עדיין לא שם. אני לא יודע אם חוויתי משהו כזה על בשרי. זה ברור לכולם שאנחנו פריפריה, ופריפריה זה פחות חשוב בעיניי הממשלה. ראינו את זה בסבבי הלחימה, בשדרות ובאזור שלנו. ראינו את זה גם כשזה הגיע לצפון. גם בתחום הבריאות, באזורים האלה אין רפואה מעולה כמו שיש במרכז. אנחנו עדיין רואים את אי השוויון, ואני מקווה שזה מיטשטש עם הזמן".

מה אתה חושב על תיאוריית ישראל הראשונה וישראל השנייה?

"אני לא יודע אם אני קורא לזה ככה, אבל אין ספק שיש הבדלים. אין מה לעשות. תמיד יהיו את אלה שייעצרו בגלל פשע ויקראו להם 'בני טובים', ולאחרים ייקראו 'עבריינים'".