אבי נשר כותב על "ספרות זולה"

אחת מתסמונות האימה השכיחות ביותר אצל יוצרי קולנוע היא "תסמונת הסרט השני". כלומר, במאי או במאית, שסרטם הראשון שעל פי רוב צנוע תקציבית וסדור תסריטאית, זוכה להצלחה ראויה, יוצאים אל דרך החתחתים של יצירת הסרט השני בידיעה שהמהלך יקבע באם ההצלחה של הראשון היתה מקרית או שהם הדבר האמיתי וצפויה להם קריירה ארוכה ומשמעותית.

למרבה הצער, סטטיסטית, מרבית הסרטים הלכודים בתסמונת הסרט השני לא מקיימים את ההבטחה, ואינם זוכים להצלחה דומה לזאת של הסרט הראשון, ואותם יוצרים כמעט ואף פעם לא מצליחים למצוא דרכם חזרה אל דרך המלך. אבל יש חריגים, וסרטו של קוונטין טרנטינו, "ספרות זולה", הוא אות ומופת לסרט שני מופתי שאף התעלה על הראשון ובישר לעולם כולו: לא רק המדובר ב"דבר האמיתי", המדובר כאן באירוע מחולל בדברי ימי אמנות הקולנוע.

ספרות זולה (צילום: יחסי ציבור,  יח
מתוך "ספרות זולה"|צילום: יחסי ציבור, יח"צ

ב"כלבי אשמרות" טרנטינו עושה שימוש נרחב בידע הפנומנלי שלו בסרטי ז׳אנר, ומבסס/מעתיק/מצדיע/מחדש, מורשת יוצרים כפיל קרלסון, ז'ול דאסן, רוברט סיודמק, ז'אן-פייר מלוויל, שיצרו את כמה מסרטי השוד המופתיים ביותר. במידה רבה אלו סרטים שמבוססים על מה שקרוי "ספרות זולה", ומרביתם סווגו, בזמן אמת, כסרטי B. כבר בסרטו השני, יוצר טרנטינו ״ספרות״ קולנועית אייקונית שהיא הכול מאשר זולה.

למה הקולנוע של טרנטינו הוא "ספרות", במובן הטוב ביותר של המילה? כי ב"ספרות זולה" טרנטינו חוזר למורשת המפורסמת של בילי וויילדר ופרסטון סטרג'ס, שבה למילה הכתובה והמדוברת יש ערך שאיננו פחות מזה של הדימוי המצולם. זוהי לא פחות מרוויזיה גמורה של תאוריית האוטר שהפכה לדומיננטית בעולם הקולנוע החל משנות ה-60 המאוחרות.

מתוך
מתוך "ספרות זולה"|צילום: Miramax Films



במשוואת תסריטאי – במאי, תמיד משקל הבמאי – כלומר האחראי על הביצוע הוויזואלי – היה רב יותר מזה של התסריטאי. לא אצל טרנטינו. אצלו, שפה מדוברת אינה ״תומכת לחימה״ של שפת הקולנוע, אלא חלק בלתי נפרד משפת הקולנוע. החדשנות ב"ספרות זולה" היא אין סופית, מהשימוש המהפכני בנרטיב שאיננו לינארי ועדין מקדם סיפור, ועד לניהול נרטיב שלבעתת כל חסיד תורה קולנועית סדורה, איננו חושש לרדת מדרך המלך הסיפורית ולהתעכב בעונג רב על רגעי קולנוע משועשע לשמו. 

מתוך
מתוך "ספרות זולה"|צילום: Miramax Films



זאת ועוד: כבר בסצנה הראשונה בסרט קובע טרנטינו שאנחנו כבר לא בקנזס. טים רות ואמנדה פלאמר יושבים במסעדה, בשוט סגור ולא "קולנועי", ומדברים, מדברים, מדברים במשך חמש דקות, עד שהם מגיעים לשליפת אקדחים מסורתית. על מה הם מדברים? הם מספרים סיפורים, כי אצל טרנטינו הסיפור הוא המהות, לא המנגנון, והאזנה לסיפור שקולה לצפייה בסיפור.

באנגלית הסרט קרוי "Pulp Fiction" פירושו תמצית הפרי או העת, מה שנשאר אחרי שמעבדים אותו או סוחטים את המיץ, ו-Fiction כמובן מתייחס גם לספרות אבל גם למשהו שאיננו אמת. משהו דמיוני. באותן חמש דקות שפותחות את "ספרות זולה", שני השחקנים מקדשים את אומנות הסיפור הדמיוני, המילולי, המדובר, האקראי.

טרנטינו, שעשה שימוש בקולנוע הז'אנרי כשחיין הדוחף עצמו מדופן הבריכה, עולה על דרך המלך (או צולל אל תוככי בריכת המלך) בסגנון שחייה קולנועי חדש לגמרי. כמו "האזרח קיין" בשנות ה-40, "ספרות זולה" שינתה את חוקי המשחק הקולנועי לעד (ובמידה רבה גם פרצה דרך לאמנות כתיבת סדרות הטלוויזיה המשובחות של שני העשורים האחרונים), ובכך הצטרפה למועדון יצירת הפנתיאון.

מיכל ויניק כותבת על "כלבי אשמורת"

מרחץ הדמים הגברי המבריק שנקרא "כלבי אשמורת" הוקרן ב-1992 בפסטיבל סאנדנס מתוח לאורך (בגלל מחדל באפשרויות המקרן). האורות נדלקו בטעות באמצע הסרט ובסצנת השיא הייתה נפילת חשמל. ככה התחילה הקריירה המפוארת של קוונטין טרנטינו, בן 29 בזמנו. אחר כך הכל הסתדר כמובן, אבל אפשר לתאר את גודל מפח הנפש של קוונטין הצעיר, שלא ידע עדיין לאן רוח חייו נושבת. זו נשבה סופית בעצם רק ב"ספרות זולה" וקאן ואוסקר, אבל בעיניי אין על הכנות והדלות של סרטי ביכורים. אז בחרתי בכל זאת להסתכל שוב על מה שהתחיל את הכל.

כלבי אשמורת (צילום: miramax films)
מתוך "כלבי אשמורת"|צילום: miramax films



לפי האגדות הנלוות טרנטינו כתב את התסריט של הסרט בכמה שבועות, וכיוון להפקה של סרט דל תקציב אותו יוכל לביים לראשונה בעצמו. הוא מיקם אותו סביב לוקיישנים ספורים ובעיקר במחסן, אבל זגזג בתסריט בין ההווה המתקיים במחסן ולבין שברי עבר שהובילו לסיטואציה, תוך שהוא יוצר בסיס שבור אך מרהיב לסיפור על שוד שכלל אין בו את השוד עצמו: סיפור על חבורת גברים מקצוענים מי פחות ומי יותר שמתחברת יחד כדי להוציא לפועל שוד יעיל ומושלם. לצערם, לתוך זה מצליחים לחלחל מגוון רגשות אנושיים והתכנית משתבשת אנושות, כולל מקרה מצער עם אוזן.

"כלבי אשמורת" הוא מפגן גאוני של כתיבה חדה כתער. מחזה שמתרחש ברובו במחסן ההוא ומצליח איכשהו להפוך למשל על נפש האדם – ועל כך שבסופו של דבר כשמורידים את המסכות, החליפות, העניבות ושמות הכינוי הצבעוניים של חבורת גברים, נשארים ביד רק עם בגידה ותאוות בצע. מסקנה די שכיחה אם מסתכלים גם על מה שעולה מסרטיו המאוחרים. כמה אני מקווה שדווקא בזה, על רקע מה שהולך אצלנו בכנסת, הגאון הקולנועי הזה טועה.

מעניין להסתכל על הסרט הזה גם בזווית של הנשים: הן אינן. האישה היחידה שהיה לה טקסט בסרט נשארה על רצפת חדר העריכה. מדובר בסצנה שבה אחד השודדים מתודרך על ידה. אבל הסרט כולו נפתח בטרנטינו עצמו נותן פרשנות מעט וולגרית אם יותר לי, ל"Like a Virgin" של מדונה. הוא טוען באוזניי חבורת השודדים שהכוונה של מדונה הייתה קשורה לגודל מה שהכניסו לדמות בשיר. זמן מה אחר כך, מדונה נתנה לו במתנה את "אירוטיקה" שלה עם הקדשה יפה: "To Quentin, it's not about dick. It's about love".

אהרון קשלס כותב על "ג'קי בראון"

לכל סרט יש את הגיל הנכון ביותר לצפייה בו. כשחוצים את גיל ארבעים, "ג׳קי בראון" הופך לסרט המושלם, המפתיע, היפה והבוגר ביותר בקאנון של קוונטין טרנטינו. 

אני תמיד נדהם לגלות שטרנטינו היה רק בן 34 כשיצר את הסרט הזה. אחרי שני סרטי פולחן מסחררים ופורצי דרך, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", המהפכן הקולנועי החם והמלהיב ביותר בהוליווד, החליט ללחוץ על דוושת הבלמים ולהציב במרכז העלילה אישה שחורה בת 44 (בספר עליו מבוסס התסריט הגיבורה היא לבנה). מדובר במעשה כמעט בלתי נתפש בתעשייה שסוגדת לנשים צעירות, לבנות וצנומות. בטח בימים שלפני מהפכת המי-טו והמאבק לגיוון אתני על המסכים.

ומילא שהיה מדובר רק בליהוק האמיץ והגאוני של פאם גריר, הבד-מאמא של להיטי הבלאקספויישטן של שנות השבעים (פוקסי בראון, קופי) לתפקיד הראשי, אלא שטרנטינו הפתיע את מעריציו עם יצירה איטית ומהורהרת על הזדקנות ופרישה, על המחשבות שממלאות את הראש ברגע שהמחט נוחתת על הבי סייד של החיים שלך ומזכירה לך שאתה נמצא רק כמה שירים צובטים ונוגעים מהסוף.

אין כמעט דמות ב"ג׳קי בראון" שאינה חולמת על פנסיה מוקדמת. ג’קי בראון (גריר) רוצה לפרוש מעבודתה כדיילת, אורדל (סמואל ל ג׳קסון) רוצה להבריח ממקסיקו את חצי מיליון הדולר שלו ולסיים את קריירת הפשע שלו, לואיס המשוחרר הטרי מהכלא (רוברט דה נירו) היה יושב ובוהה בנשים שמפזזות מולו ומציעות לו מין מזדמן ואילו מקס צ’רי (רוברט פורסטר) הגיע למסקנה שהוא מיצה את עבודתו כסוכן ערבות ושהגיע הזמן לפסוע לעבר השקיעה. זה קורה לו רגע אחרי שעיניו פוגשות לראשונה בג’קי בראון ואוזניו שומעות את שירת המלאכים, "נצ’ורל היי".

מקס צ'רי, רוברט פורסטר בתפקיד חייו, בן 56 בסרט המדובר. טרנטינו אוטוטו בן 60 ולא מפסיק לדבר על הרגע שיפרוש מעשייה קולנועית. מקס צ׳רי פגש את ג׳קי בראון והיא גורמת לו לחלום על שקיעות משותפות במדריד.
קוונטין טרנטינו פגש את דניאלה פיק והוא חולם, תיקון: חווה שקיעות משותפות בתל אביב.

"ג׳קי בראון" אולי היה האכזבה הגדולה הראשונה שנחל טרנטינו בחייו המקצועיים, אבל אם צופים בו היום כשאנחנו יודעים את כל מה שאנחנו יודעים על האיש, הוא מתגלה כיצירה האישית והמרגשת ביותר של טרנטינו. נבואה ממיסת לב שזכתה להגשים את עצמה, ביקור פתע מצד קולנוען מזדקן שחזר בזמן וביקש מהאני הצעיר שלו להיות עירני ולא להחמיץ את המוזיקה שמתנגנת ברגעים שבהם הלב מחסיר פעימה. גם אם את בת 44, גם אם אתה בן 56