בימינו אנו כבר אפשר להכריז רשמית: ההיפ הופ הישראלי נמצא כמעט בכל פינה. מי שהיה צריך אשרור לכך, קיבל זאת אמש (שבת) כשעלו בזה אחר זה מיטב הראפרים ואומני ההיפ הופ המקומיים לחגיגה שלמה ובלתי פוסקת של ביטים מול קהל של כ-12 אלף איש בהיכל מנורה שבתל אביב. רשימת המשתתפים הייתה ארוכה ומכובדת - מנגה ארז, טונה, רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי, ועד מוזיקאים פורצים בסצנה כמו טדי נגוסה, עדן דרסו וסימה נון. רק חבל שרגעי השיא של הערב קרו רק סמוך לאחת בלילה - והדרך לכך לעיתים הייתה מעייפת ומשעממת.
20 שנה לפרויקט המיתולוגי שיזם המפיק המוזיקלי פילוני, לשעבר חבר בהרכב ההיפ הופ שב"ק ס' - וגם אז, כמו אתמול, האירוע בעל אותו השם כינס את מיטב אומני הראפ הישראלי לערב של מוזיקה ללא הפסקה עם חיבורים מיוחדים ומפתיעים. על פניו, הקאמבק של התוכנית האומנותית היה מוצלח ונאמן למקור - נבחרת של כוכבים לצד יוצרים פורצים החזירו עטרה ליושנה כשההופעה על הבמה ב-360 מעלות לא מפסיקה לרגע. אולי רק לרגע אחד, כשהמנחה גורי אלפי עלה לכמה קטעים הומוריסטיים ששעשעו את הקהל.
לצד הרצון הטוב והמבורך לתת במה לאומנים פחות מוכרים - כמו עוזאל, מבוא הדודאים והלם תרבות, היה לכך מחיר לא קטן שהוביל לציפייה ארוכה ומתישה עד שההד-ליינרים של הערב עלו להופיע. המופע התחיל סמוך ל-21:00, כשנגה ארז, טונה ורביד פלוטניק לא עלו לפני 23:30. התוצאה הייתה מבאסת: דווקא כשארז עלתה לבמה, ניתן כבר היה להרגיש שהקהל איבד מעט מהקשב ותשומת הלב שלו - גם כשהאומנית ביקשה לשיר איתה "Bump a Bitch" בשיר החדש "NAILS".
המופע היה אמור להימשך שלוש שעות לפי ההפקה, אך חישוב הזמנים כנראה היה בעייתי. למרות שהחילופים בין המשתתפים היו מהירים - נוצר מצב שהאירוע נמשך לא פחות מארבע שעות. נשמע טרחני להתלונן על כך, במיוחד כשאנחנו בעידן של סערות על הופעות קצרות ואיחורים כרוניים של זמרים, אבל את הפיהוקים ואת הקהל הצעיר ששב להתיישב בשלב מסוים בכיסאות היה קשה לפספס. ייאמר לזכות טונה ופלוטניק שהפופולריות הרבה סביבם עושה את שלה. גם כשהשניים עלו להופיע סמוך לחצות יחד ולחוד, הקהל שאג ושר עימם את הלהיטים המוכרים שלהם.
מילה טובה צריכה להיאמר על הזרקור שהוטל על רשימת הנשים שהשתתפו באירוע - אקו, סימה נון, ארז ודרסו - במיוחד כשאנחנו מודעים לצביון הגברי הנוטה להתאפיין עם ההיפ הופ בארץ ובעולם. בשנים האחרונות התעשייה המקומית והבין-לאומית משנה את הכיוון המגדרי ומצליחה להביא לידי ביטוי את הקולות השונים באופן שוויוני יותר. בתוך כך, רגע מרשים בערב בקטגוריית שיתופי הפעולה היה שילוב הכוחות בהפתעה של נגה ארז, סימה נון ועדן דרסו.
עוד מבחינת החיבורים בין האומנים, אחת הציפיות הראשונות כשהוצג הליין-אפ הייתה: "יא אללה, איזה כיף יהיה לראות על הבמה את רביד וסימה נון עושים ביחד את 'אמונה עיוורת' - או את שקל ועדן דרסו מבצעים ביחד את 'קחי אותי לסיני'". נחשו מה - לא זה ולא זה קרה. יבואו ויגידו שהכוונה היא ליצור שיתופי פעולה מסקרנים ובלתי צפויים, אבל יכולה להיות לכך תשובה אחת די פשוטה: זה מתבקש.
מה שכן נותר לפרשנותו האישית של כל אחד מבאי האירוע, הוא אורך ההופעה של כל אומן. יש שיגידו שההופעה של טדי נגוסה הייתה קצרה מדי ושל פלד ארוכה מדי - אולם מי שישב לצידי במופע דווקא נהנה בדיוק ההפך. תמימות דעים נרשמה בהופעה החותמת של טונה ורביד פלוטניק, כשהקהל שמר כמה אנרגיות אחרונות לאקורד הסיום של הערב - אקורד סיום שלא ממש היה, כי ב-01:00 בדיוק סגרו את המיקרופונים לרביד ולטונה. שני הראפרים המבולבלים שרצו לסיים את ההופעה המשותפת כמו שצריך, לא בדיוק הבינו מה קרה, עד שאחד מאנשי ההפקה סימן להם: "המופע הסתיים". תחושת אכזבה שררה בקהל, עד שסוף-סוף הגיע הפיק שלו חיכו.
מופע "כל הקופה" איחד בין הלידרים הבולטים של הראפ הישראלי וידע גם לתת הזדמנות ליוצרים והרכבים ששמם כנראה לא יגיד הרבה לקורא מן המניין. זה צעד ראוי להערכה במיוחד כשמדובר בחשיפה מול קהל כה גדול. יחד עם זאת, כדאי גם לקחת בחשבון שיש בכל זאת כמה אומנים מרכזיים שלשמם רבים בחרו לשלם כרטיס וליהנות מהופעה כמו שצריך.