פעם או פעמיים בשבוע נוחתת אצל אתגר קרת חבילה כבדה עם ספרים בשפה חדשה. גאורגית, רומנית, יפנית וכורדית – אלו רק חלק קטן מתוך כמעט 50 שפות שספריו תורגמו אליהן. בשנות ה-90 הוא היה קולם של הצעירים, אבל נראה שגם היום, כשהוא כבר בן 55, סיפוריו לא איבדו מהרלוונטיות שלהם. "כשאני פותח את הטלוויזיה יש לי תחושה שאו שהתבגרתי או שהעולם נהיה יותר אינפנטילי", מספר קרת בחיוך.
בתיכון למד קרת מתמטיקה ופיזיקה באופן מוגבר, והיה בכלל במסלול הבטוח ללמוד בטכניון ולהיות מהנדס. בצבא הוא שירת ביחידת מחשבים במשמרות ארוכות ומשעממות, ודווקא שם מצא את הסגנון הייחודי שלו. "הייתי נמצא שם לבד 36-24 שעות, והתחלתי לכתוב משהו שהוא היה מין סוג של מונולוג. זה היה מוזר כי כשכתבתי והסתכלתי אמרתי: 'הרי זה לא באמת קרה'", מספר קרת.
"הסיפור היה על בן-אדם שעובד במפעל צינורות ולא מצליח לתקשר עם העולם סביבו והוא בונה צינור עם המון עיקולים. כשהוא זוחל דרכו ויוצא מהצד השני הוא מגיע ליקום אחר שבו הוא כן מסוגל להתחבר רגשית - וזה בעצם אני. כל סיפור כזה זה סוג של צינור שדרכו אני מנסה להתחבר לעולם ולהתחבר לעצמי", הוא מוסיף.
וכך נולד ספרו "צינורות", שיצא לאור לפני 30 שנה בדיוק. הספר לא ממש הצליח בהתחלה, אבל לאט-לאט התחברו, בארץ ובעולם, לסיפורים הקצרים, האבסורדיים והסוריאליסטיים של קרת, עם הגיבורים הבודדים והחרדתיים. למרות שאת סיפוריו כתב בשנות ה-90, זה לא מפריע לו להמשיך להצליח בכל העולם. אנשים צעירים מגלים פעם אחר פעם את הסיפורים שלו - תחושות הבדידות וחוסר השייכות שעליהן דיבר בשנות ה-90 רק הלכו והתעצמו בעולם בו כולם שקועים בטלפון ובטאבלט.
עד לפני כמה שנים, היה קרת מפרסם מאמרים פוליטיים, מתווכח, מנסה לשכנע, אבל דווקא בעידן הרשתות החברתיות, כשקל יותר להגיע ישירות לקהל, הוא הוריד פרופיל וכמעט לא כותב על פוליטיקה. "הכול בינארי, זה לייק או אנלייק. אין ממש איזושהי נכונות לקרוא טקסטים ולנהל איזשהו דיון פוליטי. זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל. אני לא יכול לשכנע אוהד של הפועל תל אביב שהיה פנדל למכבי", הוא מספר בצער.