לאחרונה הוציא הראפר פלד אלבום הופעה חיה שכולל שירים שונים מהרפרטואר שלו. אם בעבר היה מקובל לשחרר אלבומי הופעות, היום הדבר נעשה נפוץ פחות - ובכל זאת, יש מקרים שבהם גרסת ההופעה מתעלה על המקור; כך ריטה בביצוע ההופעה של "חיה לי מיום ליום", וכך הנאמבר הבלתי נשכח של אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל לשיר Don't Let the Sun Go Down on Me באצטדיון וומבלי. גם אם אלבום הופעה כבר לא באופנה כל-כך, וגם לא בהכרח משתלם כלכלית, פלד עדיין מבסוט שהדרך שלו כמוזיקאי היא עצמאית לגמרי - מהימים בהרכב ההיפ הופ פי-אר טרופרז ועד היום.
"בתור נער תמיד היה לי את החלום לחתום בחברת תקליטים גדולה וללכת על זה בענק, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא דבר שאני רוצה", פותח פלד, או בשמו המלא איתי פלד. "דבר ראשון, כי אף אחד לא רצה להחתים אותי, וגם בגלל שאמרתי - פאק איט, מה אני צריך שיהיו לי בוסים על הראש? אני יודע מה אני רוצה וגם יודע איך לעשות את זה".
התחנה הראשונה של פלד הייתה ב"פי-אר טרופרז" לפני כמעט שני עשורים. כמתבגר מהצפון הוא גילה דרך התוכנית "עסק שחור" ששודרה בגלגלצ, שיש קבוצה של ראפרים מהמרכז שמחפשים ראפרים לקולקטיב. "באותה התקופה כל אחד שהיה קורא לי, הייתי בא. אז קפצתי על ההזדמנות, שלחתי להם דיסק שלי והם התלהבו, ומעבר לאלבום שנוצר, התחילו גם חברויות. ככה הכרתי את לוקץ' ואורטגה, שבהמשך שילבנו כוחות וחברנו לצמד שנושא את השם של שנינו".
אולם באמצע העבודה על האלבום השני של פלד ואורטגה, הם החליטו כל אחד לפנות לדרך עצמאית. פלד, שעד אז היה רגיל ליצור במסגרת הרכב וצמד, מצא את עצמו שחקן - או אומן - בודד.
אז למה דווקא ללכת בדרך עצמאית?
"באמת לא הרגיש לי טבעי בהתחלה ואפילו הפחיד אותי מאוד. הפרידה מאורטגה שברה לי את הלב, ומהיום שאני זוכר את עצמי לקחתי חלק בהרכבים. סוג של אשליה לא להיות לבד. ידעתי שיש לי את האינטליגנציה להיות חלק מפרויקט ולדאוג שזה יצליח וייתן בראש, אבל לא הייתה לי את האמונה בעצמי".
"אוהבים את המוזיקה שלי? תעקבו. אני לא כאן לבדר"
פלד
הסביבה הקרובה של פלד דחפה אותו לעשות את הצעד הראשון לבד. הוא באותו הזמן המשיך לתת מהידע שלו להרכבים אחרים, כמו ללהקה של רביד פלוטניק, "פרודוקס", שפעלה אז. "ידעתי כבר שלא אקח שוב חלק בצמד או בהרכב, ושהשלב הבא יהיה אלבום סולו, אבל בינתיים עד שנסגרתי על עצמי נתתי יד לאחרים".
כמו במוזיקה, השינוי הגיע כשהראפר שב לאולפן. "חזרתי לשמוע ולהקליט ביטים. זה דבר שהתחלתי לעשות כבר בימים עם אורטגה, אבל באלבום האחרון שלנו היו כמה שירים שרק לי היה ויז'ן עליהם ושם כבר התחלנו להתפצל. היה לי משהו לחזור אליו לצד סינגלים שאת חלקם כבר שחררתי באותה התקופה, אבל את הזכות אני צריך לתת לאורי שוחט ולכהן". השניים שעליהם מדבר פלד הם מהמפיקים המוזיקלים החשובים שבהיפ הופ הישראלי. "הם עודדו אותי לבוא ואמרו לי שהם רוצים לשמוע את פלד מראפרפ, ככה שדבר הוביל לדבר".
לימדת את עצמך גם ליצור ולהפיק מוזיקה?
"אני לא מגדיר את עצמי כמפיק מוזיקלי או משהו, וכן תלוי במפיקים מוזיקליים ובאנשים שמייצרים את הביט, אבל את התחום עצמו כן לימדתי את עצמי - שמיעה מוזיקלית, רעיונות, קצב, גרוב, טקסטים ואפילו איך לערוך קליפים. אין סוף לידע, אבל בסופו של יום כל דבר שלימדתי את עצמי וכל שלב שעברתי היה בשביל לחזק את הקריירה שלי בתור ראפר. המטרה מאז ומתמיד הייתה להיות ראפר על הבמה, וכל מה שמסביב נועד להקל על עצמי".
באסים (ודיסקים) בבגאז'
עוד לפני כניסתן של הרשתות החברתיות לתמונה, הראפר בן ה-35 ניסה בתחילת דרכו להגיע לכל אוזן כדי להצליח. "פיזית הייתי בכל מקום", הוא נזכר. "כבר בימים של 'פי-אר טרופרז' צרבנו דיסקים וחילקנו מהבגאז' של האוטו. ככה הגענו ל'דג נחש'. הדיסק שלנו הגיע לידיו של אחד מחברי הלהקה והם אירחו אותנו באלבום שלהם".
"בתקופה בלי הרשתות אפשר לומר שהאוזניים היו מוטות יותר למה שקורה על הבמות. שרדנו והסתדרנו, ודווקא הרשתות לא באו לי ברגע. אני זוכר שאת עמוד הפייסבוק הראשון פתח אורטגה, ואני אמרתי לו - 'מה פייסבוק עכשיו, מה זה קשור?' - וגם היום הרשתות הן בגדר יחסי אהבה-שנאה, כי מצד אחד כאן זה המקום שלך לשווק את עצמך, אבל אני גם לא רואה את עצמי כטאלנט ולא רוצה להיות מפורסם בגלל הפרסום עצמו, אלא נטו בזכות המוזיקה. אוהבים את המוזיקה שלי? תעקבו. אני לא כאן לבדר".
הראפר החל לשחרר סינגלים עד שלפני כעשור יצא אלבום הסולו הראשון שלו "חרקות" - אשר נודע בעיקר בזכות הלהיט "באסים בבגאז'". "גם כשאתה מתייחס ל'באסים' כלהיט, זה שיר שרק אחרי שנתיים-שלוש התחלתי להרגיש את ההצלחה שלו", אומר פלד. "עברו מים בנהר והיו הופעות, ולדברים לוקח זמן כמו תמיד כמעט. גם אם אני מסמן את ההצלחות הכי גדולות שלי, הן עברו דרך ארוכה עד שהפכו לכאלה. זה כמובן יכול לקרות גם למוזיקאים שאינם עצמאים".
מתי אתה מסמן את הפריצה שלך?
"אין בדיוק פריצה. זה כל הזמן גדל משנה לשנה - העבודה, המספרים, ההופעות. אם אני בכל זאת מסתכל על הגושפנקא הכי בולטת, זה קרה כשהוצאתי לרדיו את 'מה אני נראה לך' ב-2018 מתוך האלבום 'סבבה 5'. אמרתי לעצמי שאם הסבתות מכירות את השיר, אז בטח ככה נראית פריצה, וזה לימד אותי על סבלנות ועקשנות. החוכמה היא לא להישאר עומד אלא לדעת לקום. אנחנו תמיד עלולים ליפול, והשאלה האמיתית היא אם אנחנו יודעים לקום אחר כך. זה שריר שאתה מחזק הרבה יותר כשאתה אומן עצמאי, הרי אין לך על מי להישען וגם המכה הקטנה כואבת יותר. זה פוגע בכיס האישי שלי ואני לוקח את הסיכון".
אילו סיכונים למשל?
"קשה יותר להגיע לקהל רחב של מאזינים. חוץ מזה, במשך שנים השתמשתי בכישורים שלי כדי לסגור את החודש עד שהגעתי לשלב שיכולתי להרשות לעצמי להתפרנס רק מהקריירה שלי כ'פלד', בלי חלטורות מהצד. מבחינה כלכלית צריך לשמור על צניעות במקומות מסוימים - כמו שיש פעמים שאתה סופרסטאר, יש מקרים שבהם - וואלה, אתה צריך להרים את הארגזים הביתה, לעשות משלוחים בדואר למרצ'נדייז, לריב עם הנגנים, ואין מה לעשות".
פלד סבור שבמידה מסוימת תעשיית המוזיקה העולמית הולכת לכיוון של תעשייה עצמאית: "גם היום האומנים שהם לכאורה לא עצמאים - הם הרבה יותר עצמאים מפעם. יש כבר תפיסה אחרת, ועצמאות במוזיקה זו הדרך היחידה להצליח בימים אלה בעיניי. זו דרך ארוכה, וגם בסיפורי הפריצה המושלמים כביכול של זמרים שזה נראה שהם פרצו בתוך חודש וכבשו את המדינה - זה אף פעם לא ככה".
"ההצלחות הכי גדולות שלי עברו דרך ארוכה עד שהפכו לכאלה"
פלד
"אני תמיד משתדל לא לשפוט הצלחה של אף אחד", ממשיך פלד, "אולי יש אומנים שמסתכלים על עומר אדם ורוצים להיות כמוהו אבל אני לא מקנא. ככל שהצלחה גדלה, כך היא גובה מחיר גדול יותר. צריך להיות מוכנים לוותר על הרבה ולהיכנס לזה בראבק. קצת כמו קריירה של ספורטאי, זה לא נגמר אחרי 90 דקות, וכמו שד"ר דרה אומר בשיר Wesley's Theory של קנדריק - Anybody can get it, the hard part is keeping it".
אז אתה לא מתחרט על הדרך שבחרת.
"ממש לא. אני כל הזמן אומר לזמרים אחרים - 'מה חשבתם לעצמכם? למה חתמתם?' והיום אין דרך אחרת. אני לא אומר ש'בוסט' בדרך לא עוזר, וזה בסדר לשתף פעולה ולחלק אחוזים, אבל אתה צריך להיות ה'מאדרפאקר' למעלה שמחליט. בסופו של דבר הכול נופל על הכתפיים של האומן, ובישראל לא מתפרנסים משיר אחד לנצח. זו הקריירה שלך, אלה החיים שלך והנכסים שלך. אלבום זה כמו ילד שיכול להניב לך כסף בעתיד, אז תשמור עליו ואל תחלק אותו".
במקרה של לירון עמרם, העצמאות במוזיקה מגיעה מהבית וזה לא עניין של מה בכך. אביו אהרן עמרם, מגדולי המוזיקאים התימנים בישראל, הקים את הלייבל העצמאי "צלילי תימן", ולדבריו היה הראשון שעשה זאת בתחום המוזיקה המזרחית בארץ. עמרם הבן נחשב לאחד ממבשרי הגל החדש במוזיקה המזרחית, כמי שמרחיב את גבולות הז'אנר לחיבורים בין עולמות הפופ ותזמורי כינורות ערביים.
"אצלי הכול מתחיל בבית, ולכן זה עניין מהותי מבחינתי", מסביר לירון. "אבי הקים ב-1960 את 'צלילי תימן', ובאותה התקופה לא היו הרבה אנשים שהקימו לייבלים פרטיים. לפני כן הוא הוציא שני תקליטים בחברת קוליפון של האחים אזולאי מיפו, ואז הקים חברה עצמאית שבמסגרתה הקליט את כל יתר האלבומים שלו. הוא היה מהראשונים שהוציאו תקליטים באופן עצמאי - והמשמעות היא להיות אחראי על הכול, מההפקה ועד ההפצה - לקנות את הקסטות הריקות, להדפיס עטיפות, וזה דומה למה שקורה היום רק שבכל זאת הדברים מתנהלים קצת אחרת".
בדומה לפלד, גם דרכו של עמרם עצמאית מאוד. בתחילת הקריירה אולי אפילו בודדה. "בהתחלה ממש עשיתי הכול לבד", הוא מספר. "את 'חלום ישן' כתבתי והפקתי עם רועי אביטל, וזה הפך ללהיט אחרי שהוצאתי אותו מהמרתף בבית. שילמתי באינטרנט תשעה דולר על ההעלאה, שחררתי אותו וזהו. לא הייתה לי חברת תקליטים או הפצה".
היוצר, היח"צ והבוקינג של עצמו
כלי מרכזי ששימש את המוזיקאי בן ה-34 לפרוץ אלו הרשתות החברתיות, איך לא. "הקריירה שלי נבנתה בפלטפורמה הזו", הוא מספר. "יותר מזה, כשיצאתי לעולם במטרה לאסוף קהל ראשוני, חיפשתי מקומות שבהם אוכל לסגור הופעות, כמו הפסאז' ורדיו EPGB בסביבת תל אביב. דרך חברים ואנשים שאני מכיר, נהגתי ליצור קשרים ופעלתי בתור הבוקינג של עצמי. אלו היו הצעדים הראשונים שלי, וככה גם כל הריליסים הראשונים היו מחתרתיים. רק אחרי זה הגעתי גם לתקשורת ולבמות גדולות יותר".
"שילמתי באינטרנט תשעה דולר על ההעלאה, שחררתי את החומרים וזהו"
לירון עמרם
אם אתם מוזיקאים ששוקלים לפעול עצמאית, ללירון יש עצה עבורכם: "לדעתי זה בילט-אין. בדם שלך ולא מתאים לכל אחד. אם יש לך כיוון בראש ואתה יודע שאתה צריך ללכת בכיוון מסוים, אז אתה פשוט הולך בו באופן טבעי. עד היום, כל המאסטרים והחומרים שלי הם ברשותי, וחשוב לי מאוד שתהיה לי שליטה עליהם, על מה שאני שר ועל מה שאני מוותר. גישה ישירה ממני לקהל וכמה שפחות מתווכים בדרך".
"כשיש עצמאות מוזיקלית, השירים שאני מוציא זה מה שהמאזינים מקבלים", מספר עמרם. "אין פילטרים, וזה בא לידי ביטוי בהיבטים האומנותיים והעסקיים. מבחינת הבחירות האומנותיות, אני הסטייליסט של עצמי למשל. אני המפיק המוזיקלי של עצמי. אני מעורב בהכול - אם זו הכתיבה האישית, ההלחנה או הפקת מופע לייב. רוב ההפקות המוזיקליות הן שלי, ובאלבום הבכורה הוצאתי חומרים מקוריים. איך להפיק ואיזו אווירה אני רוצה שהאומנות שלי תשדר, אלו הרבה פרטים שדורשים תשומת לב ואני מאמין שאומן בימים שלנו צריך לדעת הכול".
כדאי להתעכב על אלבום הבכורה של לירון, "חלום ישן", שיצא ב-2018 אחרי כמה סינגלים ששחרר היוצר, ובהם "תמיד אותו סיפור". השיר הבולט מתוך האלבום הוא הלהיט שנושא את שמו, שהפך לאחד מהשירים המושמעים ביותר ברדיו בשנה שבה יצא. עמרם אף זכה בפרס תגלית השנה של אקו"ם לשנת 2017.
זה הרגע שבו חלה תפנית בקריירה שלך.
"כל שיר וכל ריליס נותן כוח כי אנשים מקבלים אותו לידיהם, והם מגיבים ונותנים לך את ההרגשה שהיצירה שלך היא בעלת משמעות. ב'חלום ישן' העוצמה הייתה רצינית, והכול השתנה מבחינתי אחרי השיר הזה". כשעמרם מדבר על היתרונות בעבודה העצמאית, הוא גם מתכוון לפידבקים שמתקבלים מציבור המאזינים: "הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל קורה בגובה העיניים, וזה בגלל שאני משתדל להיות מעורב, בין אם זה באינסטגרם או בפייסבוק. אני מגיב לאנשים על הודעות שהם שולחים, וכבר ממש מכיר אותם בשמות".
"גישה ישירה ממני לקהל, כמה שפחות מתווכים בדרך"
לירון עמרם
עדיין, ממשיך לירון, המוזיקה היא עסק לכל דבר ועניין: "צריך לדעת איך לבנות אותו ולהיות מודע להשלכות של החלטות מסוימות מבחינה כלכלית. היום כבר יש לי שותפים לפרויקט שבחרתי בהם, בין אם מדובר ביח"צ, בוקינג, חברת הפצה, מנהלת אישית שעוזרת לי המון או 'לירון עמרם והפנתרים', ההרכב שאני מופיע איתו בהופעות. כבר מגיע שלב שבו אתה לא יכול לסגור לעצמך הופעות או לבקש משדרנים ברדיו להשמיע אותך, אבל הקונספט הוא אותו הקונספט. חברת ההפצה לדוגמה נועדה כדי להגיע לאוזניים של אנשים, אבל מעבר לכך אין לי מגע איתה ורק כשאני משחרר שיר היא מעבירה אותו בערוצים המקובלים. אני בעיקר פועל עם הסביבה הקרובה אליי בעבודת צוות כשאני זה שמנווט את הספינה".
אם עדיין לא יצא לכם להטות אוזן (המלצה אישית מפי הכותב), המוזיקה של עמרם משלבת בתוכה אלמנטים מזרחיים ואלקטרוניים. סלסולים לצד ביטים. מוזיקה אלטרנטיבית שגם המיינסטרים עשוי ליהנות ממנה. יכול להיות שהבחירה של לירון בדרך עצמאית לצד מוזיקה ש"חורגת מהקווים הסטנדרטיים" כלשונו, הייתה סיכון מבחינתו: "זו שאלה טובה שלא ממש חשבתי עליה. לא עימתו אותי עם הבחירות האלה, אבל הכול נעשה בצורה מודעת ובחרתי לעשות משהו אחר. אתה מרוויח כל-כך הרבה כשאתה הולך בדרך שלך, למשל כשאנשים כותבים לי שהם אוהבים את המוזיקה שלי ומבינים אותה לעומק. זו לא שטות בעיניי. כן, יש גם ויתורים ומחיר שאתה משלם על הבחירות הלא רגילות, אבל הם לא קרובים לצדדים החיוביים".
ובכל זאת, אני מניח שיש גם לא מעט קשיים. כמו שאמרת, ההתנהלות הכלכלית היא עליך.
"אם ניקח עצמאי מול שכיר, אז השכיר מקבל בכל סוף חודש משכורת קבועה בלי דאגות רבות. לעומת זאת, אם העצמאי לא מתקדם ולא עומד ביעד שהוא הציב לעצמו, העסק מתחיל לאבד כוח. זה הכי נוכח ביום-יום של העובד העצמאי, כי הכול תחת אחריותו. בניגוד למוסדות שבהם יש כמה גורמים שנושאים בנטל, כאן רק אתה מקבל את ההחלטות לרוב, וזה מורכב להחליט גם אומנותית וגם עסקית. אבל בעיניי חלק מהיותי אומן זה להיות מחובר לסנטר שלך ולדעת לעמוד מאחורי ההחלטות. מה שמעסיק אותי זה איך להתנהל בעולם כמוזיקאי, ובימים האלה אני עובד על האלבום הבא - לכן אני נכנס שוב לתהליך שבו אני מוציא לפועל את הרעיונות שחולפים בראש לכדי צורה של שיר ואלבום".
בתקופה שבין חירות לעצמאות, גם יוצרת האינדי הילה רוח מתארת את המוזיקה שלה כחופש אומנותי. "אני מסתכלת על זה ברמה הבסיסית - אין דבר שמולו אני נותנת דין וחשבון בעניין הזה", אומרת הילה. "זה לא נוגד שיתופי פעולה כאלה ואחרים, כי להפך, זה דווקא דבר שאני נוהגת לעשות הרבה - וזה בדיוק הקטע. החשקים והדרכים האומנותיות נובעות מהעובדה שאני עושה מה שבא לי".
רוח פצחה בקריירה עצמאית ב-2015, אז הוציאה את אלבומה הראשון "רופאה במערב". מעת לעת, שמה החל להופיע על הליין-אפ של הפסטיבלים הנחשבים אינדינגב ויערות מנשה, עד שב-2018 היא הוציאה את אלבומה השני "מוסיקה לפרסומות" שזכה לחשיפה. ביצירת האלבום היא חברה ל"קמע" - קבוצת מוזיקה עצמאית שמפעילה לייבל עצמאי לאומנים: "החיבור אליהם נתן לי את החופש וככה הצלחתי ליצור. התייעצתי איתם בתחומים שנוגעים לכל הביורוקרטיה שמתלווה להוצאת מוזיקה, שאני לגמרי לא מבינה בה. המימדים מפתיעים ויש מלא שצריך לדעת ולעשות, ועכשיו אנחנו עובדים על האלבום החדש ביחד".
אם תשאלו את הילה, הבחירה בדרך עצמאית היא לא עניין של החלטה - אלא יותר דרך חיים: "כל מוזיקאי מנסה להגיע כמה שיותר רחוק, ומבחינתי רחוק זה להגשים את השאיפות האומנותיות שלי, ולכן אני חושבת שזו הסיבה שהחיים הובילו אותי לפורמט כזה. זו לא הייתה החלטה שהתקבלה, אלא תוך כדי כשהתגלגלתי והתחלתי להקליט מוזיקה, פתאום הבנתי - אה, ברור שזו הדרך שלי, לא הייתה יכולה להיות דרך אחרת כי אני לא יודעת איך זה עובד בדרכים אחרות".
"אני שואלת את עצמי הרבה פעמים איך הייתי מגיבה לסיטואציה שבה הייתי מרגישה שזה לא הכיוון", מוסיפה הילה. "לא חושבת שהייתי מתמודדת עם זה טוב (צוחקת). אני חושבת שהלייבל המסחרי שאני חתומה בו הוא דמיוני ונמצא בתוכי, ומול עצמי אני יודעת מה הכיוון ומה פחות, לפי מה שקורה בפועל".
איך תהליך היצירה עובד?
"בכל אלבום הסיפור הוא קצת אחר. באלבום הקרוב, מכורח השנתיים המוזרות שהיינו בהן, הכול היה אולפני הרבה יותר ועבדתי עם כמה מפיקים. בדרך כלל אני כותבת שיר ואז הוא מגיע לחברים או לחברים מפיקים. הייתה הסתקרנות הדדית לנסות ולעשות משהו ביחד, אז אנחנו מקליטים ועובדים על זה, ובסוף יש לך ערימת קבצים שהיא האלבום שלך".
"פתאום הבנתי - אה, ברור שזו הדרך שלי. לא הייתה יכולה להיות דרך אחרת"
הילה רוח
המהמורות שבדרך לא מוגדרות אצל הילה כסיכונים. "אני בוחרת לעשות מה שבא לי עם המוזיקה שלי, ומוצאת את הדרכים להפיק ממנה כמה שיותר בלי הוצאות מוגזמות וחסרות פרופורציה. זה מגניב שאפשר לצאת עם שיר מתוך עבודה של שני אנשים, לפטופ ותוכנת אבלטון. אני גם לא רואה בהיבט הכלכלי מין מכשול שעומד בדרך ליצור מוזיקה - הרי אין עושר כספי בשום צורה בהיותך מוזיקאי, בטח אם אתה מוזיקאי שנמנה עם הזרם האלטרנטיבי בארץ.
על מה את כותבת שמזוהה כמוזיקה אלטרנטיבית?
"אם אני מתייחסת לאלבום הבא, זו תקופה של כתיבה של טקסטים ונושאים שאצלי הם כן ברורים בראש, אבל קשה לי לשים אותם תחת טייטל. קצת התרחבתי בספקטרום של התכנים, אבל בסופו של דבר האלבומים מתמקדים בחיי האישיים ובסביבת החברים הקרובה שלי".
"הלייבל המסחרי שאני חתומה בו הוא דמיוני ונמצא בתוכי"
הילה רוח
שיטת הפלייליסט שמונהגת ברדיו עלולה להיות קשה עם אומנים. "מאליבו", הסינגל האחרון שהוציאה רוח מתוך האלבום שבדרך, נכנס לפלייליסט של גלגלצ - אבל החיבוק מהמיינסטרים זה לא דבר שבונים עליו: "אני באופן כללי רוצה יותר ותמיד שכולם יכירו ויקשיבו, ועדיין במקביל להישאר נאמנה למה שאני אוהבת ליצור. זה אחלה בכל פעם שיש עניין מצד המיינסטרים, אבל חיבוק ממנו? לא בטוחה מה זה אומר עליי ועל מוזיקאים נוספים שלא נמצאים בדיוק שם. השוליים רחבים".
יותר מהכול, הילה הביאה במשפט את אותן התחושות שהעבירו גם פלד ולירון עמרם: "אני לא מסתובבת בעולם כמוזיקאית עצמאית - אני הילה רוח שכותבת שירים, יוצרת אלבומים ומנסה לדייק את עצמה כל הזמן מבחינה אומנותית תוך כדי התקשורת עם הקהל. כל דבר שקרה עד עכשיו היה דווקא בזכות ההקשבה והנאמנות העצמית. אני בטוחה שיש אנשים שכותבים שיר ואומרים לעצמם - בואנ'ה, זה יכול להיות להיט מטורף. אפשר להסתכל על זה ככה, אבל אני כותבת את הלהיטים שבלב שלי - ויש קהל מדהים שמקשיב ורוצה עוד".
פלד משיק אלבום בהופעה בזאפה B-Side שבתל אביב ב-12.5. כרטיסים