נראה כאילו יהונתן מרגי איתנו כבר שנים, אבל הוא רק בן 22. בעוד שבוע וחצי הוא יסמן "וי" גדול ויעלה על הבמה הענקית של האנגר 11. הכל קרה לו מהר: רק בשנה האחרונה הוא הספיק להשתחרר מצה"ל אחרי ששירת כטאלנט, להוציא EP, להיפרד מול כל המדינה מנועה קירל, להיות במרכזה של סערה פרסומית שערבבה את החיים האישיים, לקטוף קמפיינים ולהמשיך בריצת אמוק אל עבר המטרה שלו - חו"ל. עכשיו כשהוא כבר לא חלק מ"הזוג הזה", חובת ההוכחה היא רק עליו.
כשהוא יושב על הספה בטרנינג בבית החדש שלו בתל אביב הוא מדבר בעיניים נוצצות ומלאות ביטחון על החלומות הכי פרועים. "אני צריך לעשות באלאנס ולחלק את הזמן בין שתי קריירות - אחת בארץ ואחת בחו"ל. זה מאוד קשה כי השעות הפוכות לגמרי. רוב הפעילות שלי היא בלוס אנג'לס ומדובר ב-10 שעות הבדל, יש כמה שעות ערות חופפות שאותן אני מנצל, אבל זה קשה לשמור על עבודה פרודוקטיבית. מנסים לעשות מה שאפשר, ומה שאני לא עושה בתקשורת מולם - אני עושה לבד".
אנחנו רואים סטורי כזה או אחר מהאולפן, אבל תתאר לי, איך נראה יום כזה שם?
"יש לי הרבה פגישות עם כל מיני גורמים שלוקחים חלק בלייבל שאני חתום עליו. אני צריך להסביר את עצמי בפעם הראשונה: להציג את עצמי ולהגיד למה אני עושה את מה שאני עושה, מה אני אוהב ולמה. אני לא בלחץ, אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ולהיות אני, הכי טוב, לא? זה פשוט מאתגר, שצריך להתחיל הכול מאפס".
מרגי חולם רחוק אבל גם מודע לדרך הארוכה שהוא צריך לעבור: "אנשים לא רק שלא מכירים אותי, אף אחד לא מחכה לי. אני לא מעניין אפילו את המנורה ברחוב שם. חושבים שיש לי מקפצה, שיש לי קהל גדול, הרבה עוקבים ברשתות, אבל זה לא באמת משנה שם. כל מה שאני צריך זה שעה עם בן אדם כדי שהוא יבין מי אני. כמו שעכשיו שאני מדבר איתך, יש לך סוג של הבנה, את מרגישה אותי בדרך כזו או אחרת. באולפן עוד יותר - אני משמיע להם את השירים שלי וזה עוד רובד שלם שמחבר אותם אליי".
מבחינתו ארה"ב היא לא רק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אלא גם ארץ מלאת הפתעות: "אחד הדברים שתמיד אומרים על 'אל.איי' אלה צירופי המקרים. ידעתי שזה ככה, אבל פתאום אתה רואה את זה בעיניים וזה מטורף. אתה מכיר מישהו והוא מכיר מישהו, ואז הוא מכיר מישהו וככה נוצרים 'קונקשנים'. יש כל כך הרבה סיטואציות שאתה לא מצפה שיקרו וזה תמיד מרגש".
במהלך הימים שאותם הוא מעביר במרחק של 15 שעות טיסה, הכוכב הצעיר בטוח מעורר קנאה של הרבה אומנים ישראלים ולא רק: הוא נפגש עם מפיקים של האומנים הכי גדולים בעולם. כך למשל מרגי פגש את מייק דין וקוק הרל, שעבדו בין היתר עם קניה ווסט, ביונסה, ג'יי זי וג'סטין ביבר.
"מי שמכיר את איך שאני באולפן יודע שאין מצב בעולם שאני לא מעורב בהכול, יש לי דעה על כל דבר. אני ממש מכתיב את הסשן באיזשהו מקום", הוא מספר. "אבל כשנפגשתי עם מייק דין למשל, זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה פשוט סתמתי את הפה. ישבתי שם והרגשתי כאילו אני בהופעה שלו".
מה ה'אינפוט' (משוב) שהמפיקים בחו"ל נותנים לך?
"האמת היא שהמוזיקה שאני עושה שם שונה לחלוטין ממה שאני עושה בארץ. שואלים אותי 'אז מי המרגי האמיתי? מה, עד עכשיו לא עשית את מה שאתה אוהב?'".
האדם הוא יצור מורכב
"המוזיקה שגדלתי עליה היא המוזיקה שם. אנשים בגיל שלי, חברים שלי, מכירים יותר קלאסיקות ישראליות ממני. תהליך היצירה באנגלית מגיע ממקום מאוד טבעי. אני שמח לראות שעיקר האינפוטים שאני מקבל זה שהם ממש אוהבים את המוזיקה, נהנים ממנה, שרים אותי, כותבים לי הודעות גם כשאני כבר לא לידם באולפן, על כמה שהם אוהבים את המוזיקה שלי. זה באמת מאוד מרגש".
מתי אתה מתכנן להוציא את הפרויקט הבין לאומי?
"לא עוד הרבה זמן בכלל, מאמין שבקרוב. יש לי עוד כמה דברים לעשות, אבל אני לא יכול כבר לחכות לשחרר את זה".
"בישראל יש תקרת זכוכית מסוימת"
רכבת אווירית של אומנים ישראלים עושה את דרכה אל עבר החלום הנכסף, שנכנס תחת הכותרת "להצליח בחו"ל": קירל האקסית שחתומה ביוניברסל, סטטיק ובן אל שממשיכים לאט לאט לקטוף הישגים וכמובן דניס לויד ונגה ארז, שכבר ממלאים אולמות ולוקחים חלק בפסטיבלי ענק מעבר לים. גם מרגי שועט לשם, ובכל הכוח.
"כתבתי את הפרויקט הראשון שלי באנגלית על התקופה שעברתי לפני שנה בערך", הוא מנסה להסביר. "אני לא מרגיש שיש שוני בתוכן שאני עושה כאן ובחו"ל, אבל כן יש הבדל בסאונד, בסגנון וגם באיך שאני נשמע. שומעים שיש לי יותר חופש לעשות מה שאני רוצה. תרצי או לא, בישראל יש תקרת זכוכית מסוימת. אני מרגיש שגם בארץ אני מצליח לשבור אותה".
"זה היה החלום שלי מגיל 3", מרגי דואג להזכיר. "אני מרגיש ששם אני מבטא את עצמי. בסוף אני רוצה להגיע לבמות הכי גדולות בעולם ולהופיע עם השירים שזכו בפרסים הכי גדולים. המטרה היא שהמוזיקה שלי תגיע לכמה שיותר אנשים בעולם, וזה כולל גם את ישראל".
יש איזשהו זמר או כוכב שאתה נושא אליו עיניים? שאתה אומר לעצמך - כזה אני רוצה?
"אף פעם לא היה לי מישהו אחד. לקחתי את מה שאני מרגיש שרלוונטי לי מהאנשים שאני שואב מהם השראה. ממייקל ג'קסון וג'סטין טימברלייק לקחתי את הגרוב ולמשל מברונו מארס וכריס בראון את החספוס בקול. איכשהו יצרתי אותי".
מה שקורה בעשור האחרון זה רנסנס של הפופ הישראלי
"אני מאוד שמח שהפופ נהיה משהו שתופס הרבה מקום, שנכנס למיינסטרים, הוא לא היה שם הרבה מאוד זמן. בתוך זה אני מרגיש שיש גם קשר למהפכה שקרתה בזכות הסושיאל מדיה - אם לפני כמה שנים הייתה מגמה שהכול היה מושלם, כולם השתמשו בפילטרים, אז עכשיו זה ההיפך. אנשים מראים את הפגמים שלהם".
מרגי ממשיך ומסביר מה חשוב לו להכניס בשירים שלו: "עכשיו אני מרגיש שאפשר להשתמש בזה שהפופ השתלט כדי להביא דברים אמיתיים, זה לפחות מה שאני מנסה לעשות. שירים שאני משקיע בהם את כל כולי ושם את הלב שלי בתוכם. ואני לא מתבייש עדיין להגדיר את מה שאני עושה כפופ, הז'אנר עבר שינוי".
הרבה מכוכבי הפופ מנוהלים כמו סוג של מוצר. אתה מרגיש מוצר?
"אני לא מרגיש מוצר, אבל אני כן חושב שיש הרבה אומנים בישראל ובעולם, לאורך השנים, שהם סוג של מותג, כמו מותג בגדים. שיש להם ניהול שמחליט על אסטרטגיה ועל יעדים שצריך לספק. מצד אחד זה סבבה ואני חושב שהסיבה שהם הצליחו זה כי הם באמת לא התיימרו להיות שום דבר אחר".
"אנשים מחפשים היום את הכנות ואת האמת, גם אם היא לא נעימה, מאשר את הפלסטיק ואת הדבר המושלם", מרגי מספק עוד תובנה - מבלי לנקוב בשמות. "אני לא חושב שדבר כזה יצליח היום, יש מצב שאני טועה אבל לא נראה לי. הדברים שמפריעים לי בהקשר של מוזיקה זה להגיד משהו אחד ולהתיימר להיות משהו אחר. זה מה שמפריע לי".
מופיע לגדולים - בלי לוותר על הילדים
בדצמבר האחרון על במת הבארבי בתל אביב, מרגי נגע במחוזות שכוכב פופ בעבר בכלל לא היה חולם עליהם. אולי גם לא רוצה. אבל מרגי, שידע פסטיגלים וסדרות נוער, הגיע לקהל המבוגר, גם אם לא במכוון. שתי הופעות בערב, אחת לבני נוער עד גיל 18 והשנייה לקהל הבוגר - דווקא לזו שהתקיימה בשעה המאוחרת יותר נגמרו כל הכרטיסים בתוך פחות מיממה.
"זו הייתה נקודת ציון משמעותית מאוד בחיים ובקרירה שלי", הוא נזכר בדיעבד. "לא הבנתי כלום באותו רגע, פשוט שמעתי רעש לבן. אמרתי 'היי' בהתחלה ו'ביי' בסוף. היו הרבה צעקות ואפילו הלהקה שאיתי לא שמעה את המוזיקה שהיא ניגנה, זה היה טירוף".
איך נולדה ההחלטה לעשות את ההפרדה הזאת בין הקהלים?
"אני רוצה לתת מקום לכל הקהל שלי. אני יודע שיש גם צעירים וגם מבוגרים, אני רואה את זה בסושיאל מדיה וחווה את זה ביום-יום".
ויש איזשהו הבדל בתכנים בהופעה?
"אולי ביחס שלי, כי בסוף זו תקשורת עם אנשים. אם אני אראה אותך ואת האחיינית שלך ברחוב - אני אדבר איתה אחרת ואיתך אחרת. בתוכן בינתיים זה לא היה שונה בכלל. הויז'ן היה לפגוש כמה שיותר מהקהל שלי. מאוד שימח והפתיע אותי שהיה לי סולד אאוט תוך יום ל-18+ דווקא. אני חושב שזה מאוד טבעי, כי ברגע שאני מוציא החוצה את מי שאני לקהל, אז אנשים שיותר קרובים אליי בגיל יזדהו. הקהל גדל איתי".
אז עידן מופעי הילדים מאחוריך?
"נבר סיי נבר. אם יבוא פרויקט שאני אידלק עליו אז למה לא? כרגע לא, אבל אולי בעתיד. אני לא פוסל".
מה שהכין את הקרקע לאותה הופעה בבארבי שהיוותה נקודת מפנה, היה האי.פי, "לא להיות לבד", שהפיק ג'ורדי. "אני ממשיך לשמוע כל הזמן תגובות, אנשים שמספרים לי שהם שומעים אותו באוטו, בריצה וצרחות בהופעות. אני מרגיש שזה בדיוק איך שהייתי חולם לדמיין את זה". כך נראה מופע ההשקה שלו:
הקליפ האחרון ל"קומה 28", שבו מופיעה לצידו מאיה קיי, הגיע כמה חודשים אחרי האי פי. "הרגשתי שהשיר צריך לקבל את הפוקוס שמגיע לו, רציתי להחיות אותו ולהוסיף לו משהו מעניין מהצד שלי", הוא מסביר. "ככה עושים את זה בחו"ל, מרגישים את השירים ומוספים ויז'ואל אחר כך. זה קרה בצורה מאוד טבעית. אגב לו"ז צפוף - עשינו את הקליפ תוך שבוע. הרעיון לקליפ היה שלי ושל כל הצוות שלי ביחד".
סיטואציה אינטימית מצולמת בקליפ. היו הרבה תגובות, איך היה לך מול המצלמה?
"זה היה הכי טבעי, מהמקום של המשחק. בסוף זה המקצוע של שנינו… אם זו לא הייתה מישהי מהתעשייה אז יכול להיות שזה היה מרגיש אחרת. אבל זה היה מאוד ברור שזה מה שאנחנו עושים וזה לא הרגיש מוזר, להפך".
בתוך כל המרוץ הזה, יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה צריך להרים את עצמך לעבוד?
"יש בי איזשהו רעב תמידי לזה. אני באמת, באמת רוצה את זה ואהיה מוכן לעשות הכל. אני אף פעם לא מרגיש שאני צריך להקים את עצמי. בסוף זו הקרבה - לטוס למקום שאתה נמצא בו לבד, לעזוב את כל מה שאתה מכיר, ואת החברים ולהתחיל משהו מאפס אחרי שהשגת הכל. זה דורש רעב מאוד גדול שהרבה פעמים אני שואל את עצמי אם יש לי מספיק ממנו. אני לא רואה את עצמי מוותר על זה בחיים".
האנגר 11, הופעה ענקית ב-21 במרץ. איך ההכנות?
"זה 'ביג' וזה מרגש וענק. אם אני נזכר שוב בהופעה בבארבי, אז זה פשוט היה כיף טהור ואני לא יכול לחכות להרגיש את זה שוב. זו במה גדולה, ויש לנו אפשרות לעשות יותר דברים וזה רק הולך לצמוח ולצמוח".
טוב מרגי, ריאיון ראשון בלי ששואלים אותך על נועה.
"כן ☺"