בפעם הראשונה שראיתי את רוני, כל כך התרגשתי. אמרתי "וואו, אני רואה אותו בטלוויזיה ופתאום הוא מולי". הוא אימץ אותי, לקח אותי ואמר "אל תדאג, הכול בסדר. אין לך מה לפחד". הוא היה איתי כל הזמן, בלילות ובימים.
הוא כל כך אהב לצחוק. הייתי חוזר מהשטח והייתי נכנס ישר לחדר שלו. אני לא האמנתי, ואני עדיין לא מעכל שהוא איננו. הוא איש שאוהב אנשים. את כל המערכת הוא היה עוטף. כשצריך להעיר היה מעיר, וכשצריך לכעוס היה כועס, אבל תמיד עם הרבה צחוקים. כשהייתי מתקשר אליו ואומר לו שהוא חייב לעזור לי, היה עונה: "קודם כל אני לא חייב". אבל תמיד היה עוזר.
בהתחלה, כשהתרגשתי לראות במציאות דמויות שהייתי רגיל לראות בטלוויזיה, הוא הכניס אותי לחדר שלו ואמר לי שיהיה בסדר ושאני במקום הנכון. הוא חיבק. לא האמנתי, חשבתי שזה עוד תרגיל שהוא עושה. אין מצב, אמרתי.
יש הרבה סיפורים על רוני, אבל אני זוכר שבאחת המלחמות הייתה אזעקה וכולנו חיפשנו מקום להסתתר. ראיתי אותו במוניטור מרגיע את כולם, "שבו, שבו" הוא אמר. זה רוני שיודע להרגיע אותך, להצחיק אותך ולמתוח אותך.
אני זוכר שפעם נשלחתי ל-CNN וחזרתי עם תיק ועם כובע שלהם. הוא אמר לכולם שאני בטח אבוא עם חזה נפוח, אז שאף אחד לא ידבר איתי. כשהגעתי ורציתי להראות שבאתי מ-CNN, אנשים התנהגו כאילו חזרתי הרגע מהשטח: אחד ביקש קפה, אחר תמלל וביקש ממני משהו. לא האמנתי שזה קורה עד שגיליתי שזה היה רוני. החלטתי להחזיר לו, אז החלפתי את הצלצול של הוואטסאפ שלו ושלחתי לו הרבה הודעות. הוא ניסה לענות אז אמרתי לו שזה רק הוואטסאפ. אבל הוא ענה: "אידיוט, שתוק. זה טלפון". זה האיש.