הוצאתי את האגו לחל"ת, הוא יודע שיש סיכוי גדול שהוא כבר לא יחזור, אחרי כל כך הרבה שנים שהוא הרגיש יעיל והכרחי במפעל שלי פתאום האגו בבית. אם פעם אומנים נלחמו על הכיס שלכם אז הם היום נלחמים על הזיכרון שלכם, רק להשאר בתודעה. אני קורא את אותן הכותרות שוב ושוב, ותמיד לכולם בוטלו 20 הופעות רק השבוע, מה שגורם לי לחשוד שהם מאוד מגזימים או שאני מאוד לא מצליח.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
התקופה כפתה עלינו לעבור לצד המתבונן, אחרי שנים שעשינו הכל כדי שיתבוננו רק בנו פתאום אנחנו אלו שמתבוננים מבחוץ. פתאום כולנו עושים הופעות חינם ברשתות ואומרים שיש דווקא קטע להופיע בפיג׳מה מהחדר בבית ושאנחנו תורמים למורל הלאומי, ואני לא יכול שלא לחשוב איפה היינו ביום העצמאות לפני שנה כשגבינו עשרות אלפי שקלים ל-40 דקות?
האם גם אז היינו אומרים "החלטנו לבוא בחינם רק בשביל המורל, תשאירו את הכסף אצלכם ותודה לראש עיריית רחובות"?
מודה שגם האגו שלי מתחבט לא פעם האם להענות בחיוב ולבוא להופיע בזאפה בשידור חי, למרות שהקהל שלי לא יוצא למרפסות כדי לשיר, הוא יוצא למרפסות כדי לקפוץ - אבל האגו אוהב רייטינג ולא אכפת לו שזו לא חוכמה כי זה "רייטינג הסגרי" ושהאופציה החלופית היא להסתכל על המזווה וליישר את השימורים של האפונה. רייטינג בהסגר זה קצת כמו לנהוג בפרארי באמצע המערב הפרוע, אתה תזכה לכפיים אבל אתה יודע שאתה מתחרה בסוסים.
אז אני ממשיך להתבונן ולקחת לי עוד יום בהורדות ידיים עם האגו. מתבונן על הקיר שלי ובדיוקנים של לנון ודילן שמרגישים שלאחרונה זנחתי אותם לטובת יואב אבן ופרופסור ברבש. ההורים שלי בניגוד להרבה משפחות עוברים את זה קל וסוף סוף אין להם רגשות אשמה כשהם לא רואים את הנכדים.
אני עדיין מבקש אחדות ורק מבקש מביבי להיות הוגן בשעה זו, בזמן שהוא שומר על תיק המשפטים יותר משגולום שומר על הטבעת. דואג מהחרדים שמתגודדים וכופים עלינו מחלות ולא רק את אלוהים. מבקש מניקול ראידמן שתפסיק לנופף בקולקציית המיגון החדשה של "שאנל" בזמן שאנשים פה נופלים לתהום כלכלית ומתחילה להתגבש אצלי איזו תזה מעניינת - האנושות תמיד תאזן את הרוע, משהו כמו חוק שימור הרוע. שימו לב שאין מתח עם שכנינו הפלסטינים, פתאום האיום האירני נראה כמו רעשן מפורים שנשאר מתחת לספה.
כאילו נפרדנו מרע אחד ונקשרנו לרע אחר.
אני מציץ בזהירות על המכונית היוקרתית שלי שחונה בחוץ ויודע שאין לה לאן לנסוע, על האינטרנט הנוסטלגי שמתחיל להאט מהירות וחוזר אל הניינטיז. רואה את אלה שהולכים רק לגנוב קצת שמש וגונבים על הדרך חיי אדם אחרים, ועדיין ממשיך לשקר את עצמי שאנחנו יותר קרובים לתרבות בסין מאשר לתרבות באיטליה. מתרגל לזוגיות החדשה שלי עם השב"כ, ולמרות שאני אדם שלא מסוגל להפרד אני כבר לא יכול לחכות לשיחת הפרידה מהם, בטח זו תהיה הודעה לקונית ואחריה תבוא ועדת חקירה ארוכה.
הוצאתי את האגו לחל"ת, הוא יודע שיש סיכוי גדול שהוא כבר לא יחזור, אחרי כל כך הרבה שנים שהוא הרגיש יעיל והכרחי במפעל שלי פתאום האגו שלי בבית, יושב שני מטר לידי על הספה ומתבונן על זמר שמופיע מול אולם ריק. רק להשאר בתודעה, כי זה כל מה שנשאר לנו.