רגע לפני שנגמרו החיוכים/נמרוד מירום
רגע אחרי שהוכרזו תוצאות הפריימריז בעבודה, כל המתמודדים דיגמנו את החיוכים הכי ממלכתיים שלהם. מסרים של אחדות, חלומות על החלפת השלטון. היועץ של שלי יחימוביץ' יכול היה להיות מרוצה. אידיליה מפלגתית כזאת לא נראתה מאז ימיו של לוי אשכול.
המחויך מכולם היה עמיר פרץ. מבושם מההישג בפריימריז ומתהילת כיפת ברזל המחודשת, הוא הרשה לעצמו אפילו להתבדח על תקרית המשקפת המפורסמת. "חבר אמר לי שעכשיו הוא הולך אחרי בעיניים עצומות. אמרתי לו, לך אחרי במשקפת סגורה", הוא צחק עם שי שטרן. זו הייתה רק עוד בדיחה בדרך חזרה אל מרכז המפה הפוליטית, תרתי משמע. יום לאחר מכן הוא ידרוש משלי יחימוביץ' להתחייב על תוכנית מדינית.
בעוד התקשורת וחברי המפלגה התכוננו לעוד קרב פנימי, מהסוג שהמפלגה התמחותה בו עוד משנות הארבעים, פרץ הצליח להפתיע את כולם וערק אל "התנועה", בשם החזון המדיני. כמה אירוני שהעיסוק בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים הפך לדגל של המרכז הפוליטי, בעוד ששלי יחימוביץ' מתרחקת ממנו כמו מתווית השמאל שמשום מה מוצמדת למפלגת העבודה.
אולי כדאי שילמדו משהו מאיתן כבל, שלא טרח להסתיר את מה שעומד באמת מאחורי הקרבות הפוליטיים. בעוד חבריו/יריביו דיבור על "נבחרת מנצחת", הוא הבהיר שהתחושה שלו מתבטאת במילים: "שיחקתי אותה. הראיתי להם מה זה". וכשהתייחס למנהיגה הבלתי מעורערת של המפלגה הוא הודה שהיא עבדה קשה, אבל כדי להיות במקום שלה, "צריך גם פוקסים". הנה לכם אמירה שיכולה למוטט קריירות שלמות של פרשנים.
על קריירה אחת אף אחד לא מוכן להתחייב. קריירה בתור שר ביטחון. במפתיע, אף אחד לא רוצה להיות שר במדינה. ממרב מיכאלי ועד אראל מרגלית, כולם רוצים להיות חברי כנסת בלבד. תנו להם ועדות, ישיבות מליאה, חקיקה. אלה החומרים מהם עשויים פרלמנטרים. אם נדחק אותם לפינה, אולי נמצא מועמד סביר לתפקיד שר החינוך. "היועץ של שלי יחימוביץ'" מציל לבסוף את המצב, ומוכן לקחת על עצמו את התפקיד. הוא מוכן למות בשביל המדינה. מסמים.