משהו חדש מתחיל? / נמרוד מירום

ד"ר דב חנין הצליח להיכנס לנעליה הגדולות של תמר גוז'נסקי במפלגת חד"ש כחבר הכנסת שמגיע ממקום שנציגי המפלגות הגדולות מעדיפים להתעלם ממנו, אבל אי אפשר להתכחש ליכולות הפרלמנטריות הגדולות שלו. כלומר, בניגוד לעמיתיו הקולניים מסיעות אחרות בכנסת, הוא דואג גם לאנשים שלעולם לא יצביעו לו. מבט מהיר על החוקים שחוקק מגלה שמדובר בלוחם למען זכויות עובדים, ובעיקר בלוחם למען איכות הסביבה.

חנין נאלץ להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שהשיח הלא דמוקרטי שהשתלט על המערכת הפוליטית הפך את שם מפלגתו למעין קריאת גנאי. רק בל"ד זוכה ליותר חרפות וגידופים. קל הרבה יותר לתקוף אישה ששמה הפרטי הוא חנין מאשר את עורך הדין הד"ר חנין. נראה שבכל תשובה שהוא עונה לשי שטרן, חנין מודע ליחס הזה, ומתייחס אליו באורך רוח של מי שגדל בבית קומוניסטי מאז ימי ילדותו בפתח תקווה, ורגיל להידחק אל השוליים של המפה הפוליטית. הוא מבהיר בחיוך ש"לא כל החברים שלי ערבים", מודה שמדובר במפלגה של אינטלקטואלים, אבל שב וחוזר על האידיאולוגיה שמנחה אותו: סוציאליזם אינו העדפת ערבי על פני יהודי, אלא שוויון בין כולם. בעיניו, כשכולם יפנימו את המסר הזה, כל שאלת המיעוט והרוב במדינה תהפוך ללא רלוונטית.

הבעיה השנייה היא שחנין, קצת כמו גוז'נסקי לפניו, נדמה כעלה התאנה היהודי של מפלגה שעדיין נתפסת בציבור הרחב כ"מפלגה ערבית". כל חברי הכנסת של המפלגה מקבלים ציונים גבוהים במדדים חברתיים של הצבעה בכנסת, אבל מרבית הציבור עדיין תוהה למה המפלגה לא יוצאת למלחמת חורמה באסד ובשלטונו לפני שהיא מעזה לעסוק בנושא הפלסטיני.

הבחירות הקרובות הם מבחן לחנין ולמפלגה, בוודאי שלאחר המחאה החברתית של קיץ 2011. האם יצליחו לפרוץ את הגדר ולהפוך את עצמם לכוח שיש להתחשב בו במפלה הפוליטית, או שלעד יסתפקו נציגיה בארבעה מנדטים. במקרה הזה, חברי הכנסת ימשיכו לתקוף את חנין ודעותיו, ולהתגעגע אליו אחרי שיעזוב.