אי של יציבות/ עמית סלונים
אפשר לכתוב המון דברים על זהבה גלאון, כמעט בת 57 ומאחוריה כבר עשייה פרלמנטרית עשירה, בלשון המעטה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה – היא ללא ספק עקבית. בעולם שבו הפוליטיקאים מזגזגים מימין לשמאל (היי מופז ולבני!), כאלה שעשו את הדרך ההפוכה (היי אבי דיכטר!) וכאלה שתמיד ידאגו לכיסא של עצמם (היי צחי הנגבי!) זהבה גלאון היא אי של יציבות. שמאלנית גאה. "סמולנית" כמו שכתוב בספר החוקים הבלתי כתוב של הטוקבקיסטים.
היא נולדה בווילנה שבליטא (בריה"מ דאז, אם אתם מחפשים קונספירציות על קומוניזם), והיום היא תושבת פתח תקווה גאה. את הפעילות הפוליטית שלה היא התחילה בשנת 1984 כשארגנה הפגנות שבועיות למען פתיחת הקולנוע העירוני בלילות שבת (גווועלד!), דבר שכמעט גרם להפלת הממשלה.
אם צריך לקצר את פעילויותיה לשתי מילים, הן יהיו כנראה: "זכויות אדם". אם בנושא של קידום שוויון נשים (היא הייתה יו"ר ועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים), זכויות אזרחיות (היא נאבקה בעד זכויות של פלסטינים כמו גם על זכויות של מתנחלים) ובין השאר היא ידועה כידידת הקהילה ההומו-לסבית, אבל אל תחפשו אותה במסיבות גייז שכן היא עצמה נשואה לאיש ההיי טק פסח גלאון ולהם שני בנים.
גלאון מגיעה לבחירות לכנסת ה-19 כיו"ר של סיעה קטנטנה בכנסת (3 מנדטים) ועם מסר ברור: מדובר במפלגת השמאל הציונית היחידה. גם מבחינה חברתית, ובטח שמבחינה מדינית. כשכולם דיברו על "לזיין ת'ערבים" היא בחרה להתנגד למבצע "עמוד ענן" וקראה להפסקת אש. "אני חושבת שאנשים מרגישים בנוח כשהם מסתופפים בחיקו החמים של הקונצנזוס", היא אמרה לנרי לבנה בראיון ב-2010 בעיתון "הארץ". המיינסטרים לא קורא לה, הפופוליזם הלאומני חולף לה מעל הראש וגורם לרוח קלה שפוגעת לה קצת בתסרוקת, אבל לא מזיז אותה במילימטר מעמדותיה המוכרות.