עוד הרבה לפני שנקבע תאריך סופי ומוחלט לבחירות הקרובות, כבר מזמן היה ברור לכל שהבחירות באופק. יחימוביץ הייתה מעדיפה שהבחירות ייערכו מחר, נתניהו גם לא יתנגד. מופז ולפיד זקוקים לעוד קצת זמן ואם תשאלו את ש"ס אז מבחינתם עדיף לקיים את הבחירות אי שם ב-2020. כך או כך, קמפיין הבחירות כבר החל מזמן ואתו גם הסקרים – וסימני השאלה.
מסקר "הארץ" שפורסם ביום חמישי עולה שבתשובה לשאלה "מי מתאים/ה לכהן כראש הממשלה?" זוכה נתניהו ל-48%, מהקולות ומשאיר אבק למתחריו. שלי יחימוביץ זוכה ל-15% מהקולות ואילו שאול מופז זוכה ל-6% בלבד. רבים מאלה שיצאו לרחובות במסגרת המחאה החברתית ציפו לתוצאות מעט אחרות, או לפחות להפרש קטן יותר בין יחימוביץ לנתניהו, שכן הפער בין השניים בסקרי המנדטים קטן בהרבה מזה שמתגלה בסקר המדובר. בפועל, התוצאות לא מפתיעות כלל – והנה כמה מהסיבות לכך.
ראשית, מבחינה אלקטורלית, המחאה החברתית "התקזזה" עם החזרתו של גלעד שליט מהשבי. נתניהו קיבל החלטה לא פשוטה; ניתן להסכים אתה או לחלוק עליה, אך מבחינה תדמיתית ציבורית תמונתו של חייל החוזר משבי האויב לאחר חמש וחצי שנים של משא ומתן מורט עצבים לעולם לא תשתווה ל-400,000 מפגינים בכיכר המדינה – בטח לא בישראל. מדובר בליגה אחרת, משום שהאמוציות מקבלות משנה תוקף.
מופז הוא לא רבין
אך ההסבר האמיתי לפער העצום שבין נתניהו למתחריו טמון כמובן בשאלה שהוצבה לנשאלים: לא למי יצביעו בבחירות, אלא מי מתאים למלא את תפקיד ראש הממשלה, וכאן מבחינה תדמיתית אין לראש הממשלה תחרות של ממש. נתניהו, שקרוב לסיומה של הקדנציה השנייה שלו, נתפס כמי שמסוגל להתמודד עם האתגרים הבטחוניים של ישראל, הן בזירה הקרובה למחוזותינו והן בזו המעט רחוקה יותר.
מנגד, שלי יחימוביץ שלא מילאה ולו תפקיד מינסטריאלי אחד בטרם הכריזה שהיא רואה עצמה כמועמדת לראשות הממשלה – נתפסת בציבור הרחב יותר כקוריוז ופחות כמועמדת אמיתית שיש לה מה להציע.
ושאול מופז? למה הסקרים לא משקפים את הניסיון המיניסטריאלי והביטחוני הרב שלו? הוא פשוט לא מצטייר כייצוגי מספיק; כשהמשיבים עונים על השאלה שהוצבה בפניהם בסקר הם מדמיינים את הנאום חוצב הלהבות של נתניהו באו"ם, ומבחינה תדמיתית מופז לא מסוגל לתפוס את מקומו. וכן, גם אם המשיבים לא יודו בכך בריש גלי, הרי שגם למוצא ולשליטה בשפה האנגלית יש משקל בהחלטה הזו. מופז מנסה לעשות את מה שיצחק רבין עשה ב-1992 – לגשת לבחירות בתור איש ביטחון וצבא רב פעלים, שמבקש לשנות את סדר העדיפויות – אבל מבחינה ציבורית מופז הוא פשוט לא רבין.
זהירות, מפא"י
כמו תמיד, גם הפעם, סדר היום הוא המפתח לתוצאות הבחירות. כל עוד סדר היום הביטחוני הוא המושל בכיפה, בין אם באופן אותנטי ובין אם בזה המניפולטיבי, הרי שרק מפלגות שנהנות מיתרון יחסי בסוגיה אלקטורלית זו (ובראשן הליכוד) – יפרחו. אם שלי יחימוביץ' או יאיר לפיד רוצים לצמצם את הפער מנתניהו, יהיה עליהם להשריש סדר יום שונה בתכלית, סדר יום שבמרכזו סוגיות הכלכלה, החברה והחינוך. אך הזמן קצר, והמלאכה מבחינתם – מרובה. הסיכוי? נמוך למדי, גם אם המחאה תתחדש בקיץ.
סדר היום הסוציאל-דמוקרטי אותו מבקשת להשריש שלי יחימוביץ נתפס בישראל כחזרה מרתיעה לימיה של מפא"י המושחתת והמסואבת. עם כל הבעיות שטומן בחובו הקפיטליזם המודרני, ברור ונהיר הוא שרובם המוחלט של אזרחי מדינת ישראל לא מתגעגעים לימי הפנקס האדום שלפני 1977. צמד המילים "מדינת רווחה" מתאים מבחינתו של הציבור אולי לכמה מהשלטים שהונפו במחאה, אך לא בתור האג'נדה הכלכלית של הממשלה הבאה. במאבק הנצחי שבין החירות לשוויון – מפסיד בעולמנו האחרון בנוק-אאוט.
מבחינה ציבורית-תדמיתית ניתן להמשיל את הקמפיין של יחימוביץ' לראשות הממשלה לקמפיין שניהל אייל ברקוביץ' למען מינויו כמאמן הנבחרת, מבלי שאימן אף קבוצה בעבר. נכון, לא חסרים פה ושם סיפורי סינדרלה, אך צריך לזכור שלא בכדי סינדרלה היא רק אגדה.
יורי גנקין הוא יועץ מיתוג אישי ועסקי