אחרי שהות ממושכת בשדה התעופה של כנסת ישראל, החליטו אתמול חברי הכנסת, בהתאם לדרישת הקברניט נתניהו, להעלות סופסוף על הטיסה ולהמריא. אבל גם את הרגעים האחרונים שלהם בדיוטי-פרי ביקשו חברי הכנסת לנצל עד תום. מעבר לעובדה שאזרחי ישראל הולכים לבחירות ב-22 בינואר 2013, סימל המושב החמישי של הכנסת, שכונס בצהריים ופוזר לאחר חצות, את מה שהם הולכים לחוות ב-98 הימים שנשארו: תעמולת בחירות.
כשנתן אשל לא נמצא באזור ואהוד ברק לא מנגן על הפסנתר, כולם בכנסת חיפשו אתמול את יושב ראש הקואליציה זאב אלקין, המוציא והמביא של הפארסה הקודמת, בשמונה במאי, אז הצטרף שאול מופז לקואליציה של ראש הממשלה, רק כדי לצאת ממנה בחלוף חודשיים וחצי, מבלי שהשיגו דבר וחצי דבר ממה שהבטיחו.
אבל גם הפעם, העיתונאים, מוכי הלם מהפעם הקודמת, לא ידעו את נפשם. אפילו כשהיה ברור כשמש שהפתעות לא יהיו כאן, היה קשה למצוא מישהו - שלא חיפש את הדיל או התרגיל. העיתונאים ששידרו למצלמות הטלוויזיה מול לשכתו של נתניהו, לא הסתכלו רק למצלמה - היו להם גם עיניים בגב. הם חיפשו לראות מי נכנס ומי יצא, מי שילם ומי קיבל את התשלום. כי בכל זאת, זה לא נגמר עד שזה נגמר, את זה כבר למדנו. ובין שידור לשידור, קיבלנו כולנו מנה גדושה של קמפיינים, השמצות, שבחים והאדרות. זו הייתה יריית הפתיחה הרשמית של תעמולת הבחירות לכנסת ה-19, ואף אחד בכנסת לא התכוון לפספס את ההזדמנות.
כחלון הזדמנויות
החלטתו של השר משה כחלון על פרישתו מהחיים הפוליטיים מספרת את הסיפור כולו. השר הנרגש הגיע לישיבת סיעת הליכוד כדי להסביר שאין מתח או משבר אישי חמור בינו לבין ראש הממשלה נתניהו, אבל הוא היה כוכב המשנה בהצגה של נתניהו ושל עמיתיו בליכוד ובשאר סיעות הבית.
נתניהו חלק שבחים לכחלון, אבל דאג גם לשבח את הישגיו שלו. ושוב, כפעמונים שלא מפסיקים לצלצל, שמענו על הרפורמות בתחבורה, בדיור, על ספרד ויוון, ובעיקר על אירן. כי איך אפשר בלי טהרן ביום שבו הכנסת בירושלים מתפזרת? כחלון היה רק צריך להקשיב. מי יודע מה עבר לו בראש באותה שנייה. אולי היה שלם יותר מתמיד עם ההחלטה שלו לנטוש את הספינה. ולא, היא לא טובעת. להפך, היא בדרך לחוף מבטחים נוסף, אולי אפילו מפנק יותר מבעבר.
השר כחלון היה בישיבת סיעת הליכוד בגוף, אבל רוחו התגלתה גם בסיעת העבודה. יושב ראש הסיעה, ח"כ יצחק הרצוג, דאג להדגיש, אולי בטון הסמכותי ביותר שלו אי פעם, שההתפטרות של כחלון מעידה על הייאוש שלו מהדרך הכלכלית-חברתית שמנהיג יושב ראש הליכוד, בנימין נתניהו.
יושבת ראש מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', קפצה גם היא על המציאה: "אני מאוד מחבבת את כחלון, אני מעריכה אותו, אני חושבת שהלב שלו נמצא במקום הנכון. ברגע האמת הוא לא חשש לפעול לטובת הציבור ולהתעמת עם בעלי ההון. וההליכה של האיש הזה, החברתי כל כך במלוא מובן המילה, מהליכוד, משרטטת עוד יותר את ההבדלים בינינו לבין הליכוד". כן, הבנתם נכון, כחלון הוא הקו האדום החדש. הפעם של יחימוביץ' - ולא של נתניהו.
זה שהיה ויישאר, זה שעוזב, זה שבא וזה שאולי יבוא
השואו האמיתי הגיע אתמול, וזו כבר מסורת שכנראה תישמר גם בכנסת הבאה, מישיבת סיעת ישראל ביתנו. אביגדור ליברמן, במומחיות תקשורתית שכבר לא צריך להרחיב עליה את הדיבור, הזמין את הכתבים והצלמים לשעה אחת בצהריים. בדיוק שעה וחצי לפני שכל שאר הסיעות מתכנסות.
ליברמן ידע שזה מספיק זמן כדי שהמסר שלו כבר יחלחל באתרי החדשות. והוא צדק. יושב ראש ישראל ביתנו ירה לכל הכיוונים: הוא תקף את משנתה של שלי יחימוביץ', וטען כי סוציאל-דמוקרטיה והיא - הן כמרחק מזרח ממערב. החשש האמיתי שלו, עם זאת, הובע דווקא לא בשבחים שחלק לשר כחלון העוזב, אלא לפוליטיקאי שרוצה לבוא כבר: יאיר לפיד.
"כל מי שמצביע ללפיד צריך להבין שהוא מצביע למפלגת אווירה, מפלגה זמנית, למפלגה שלא תמשיך בכנסת יותר מקדנציה אחת", אמר ליברמן שמסתמך על מקרי העבר. מפלגת המרכז, ד"ש, שינוי, כולן פרצו לתודעה בקול תרועה רמה והתרסקו אל סלעי המציאות של דפוסי ההצבעה האלקטוראלית בישראל. אבל ליברמן לא היה על תקן היסטוריון.
היה זה ליברמן הפוליטיקאי, שחושש מזליגת מנדטים מישראל ביתנו ל"יש עתיד" של יאיר לפיד. בכל זאת: מיצוי כושר ההשתכרות, חוק טל, זוגות צעירים - כל הנושאים שישראל ביתנו מקדשת, נמצאים כרגע במשמורת משותפת עם לפיד. אגב, על זה שאולי יבוא - אהוד אולמרט - ליברמן דיבר בדיפלומטיות ששמורה רק לשרי חוץ: "קטונתי מלהמליץ לו מה לעשות", הוא הפטיר. פוליטיקאי, כבר אמרנו?