כאשר בנימין נתניהו החליט לשלב כוחות עם אביגדור ליברמן ולהעמיד רשימה משותפת שתבקש את אמון הציבור בבחירות הקרובות, היה זה מתוך אמונה שלמה בתחזית של יועצו הקרוב ארתור פינקלשטיין אשר צפה לליכוד ביתנו לכל הפחות 50 מנדטים. הרציונל הפוליטי מאחורי האיחוד גרס כי איחוד הרשימות יאפשר לראש הממשלה ושר החוץ לגרוף את מרביתם המוחלט של הקולות בגוש הימין ללא קושי. מבט באנרגיה המחודשת שעוטפת את הבית היהודי עם בחירתו של נפתלי בנט לתפקיד יושב ראש התנועה, מגלה כי נתניהו יצטרך להזיע.
אין זה סוד שראש הממשלה לא רצה שבנט ייצא עם ידו על העליונה בקרב מול זבולון אורלב. נתניהו מכיר היטב את הכישורים הארגוניים ואת המוטיבציה של מי ששימש בעבר כראש המטה שלו ואלה הן בדיוק התכונות שמהן הו חושש. במבחן התוצאה, לא היה לאורלב סיכוי של ממש. 70% מהמצביעים, צעירים ברובם, תמכו בבנט ממוקד המטרה משום שהוא הביא עמו רוח חדשה, בשורה מרעננת שקרמה עור וגידים בסניפים, בכנסים, בחוגי הבית וגם ברשתות החברתיות שבהן השכילו יושב ראש המפלגה החדש וצוותו לעשות שימוש מרשים ביותר.
אמש, בחרו 54 אלף מתפקדי הבית היהודי (למפלגה כמעט אותו מספר מתפקדים כמו למפלגת העבודה) את רשימת המועמדים שלהם לכנסת הקרובה. אורי אורבך שתמך בבנט מהרגע הראשון נבחר במקום הרביעי, בעוד שאיילת שקד, המועמדת החילונית שהתבלטה מאוד בתקופה האחרונה שובצה במקום השלישי. חבר הכנסת לשעבר ניסן סלומיאנסקי שובץ במקום השני.
הבטחות לחוד ומיגון לחוד
על רקע אי הוודאות שעלולה להפוך למנת חלקה של הליכוד ביתנו אם וכאשר יחולו בקרוב שינויים אלקטורליים כאלה ואחרים במפה הפוליטית, ועל רקע תוצאות הפריימריז שייערך במפלגה בסוף החודש, לא מן הנמנע הוא כי חלק לא מבוטל מהמצביעים שבהם ראה פינקלשטיין קולות בטוחים, ילכו ביום הבחירות דווקא עם הבית היהודי. כל זאת עוד לפני שהזכרתי איחוד פוטנציאלי מחודש גם במחנה הכתום – עם מפלגת האיחוד הלאומי, ששניים מחבריה, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הודיעו אתמול על החלטתם לפנות לדרך פוליטית חדשה.
באופן טבעי, תקופת הבחירות מוציאה מכל המועמדים באשר הם שורה של הבטחות אשר אין בכוונתם לקיים אחרי יום הבוחר. כך זה היה תמיד וכך זה ימשיך להיות – ולא רק במחוזותינו. ולא, לא בגלל שאנחנו מזוכיסטים, כי אם בגלל שמעצם טבענו אנחנו רוצים להאמין בתקווה שלא נתאכזב. ואף על פי כן, השבוע, הגיע הפער בין ההבטחות למציאות, ולא בפעם הראשונה, לכדי תהום בלתי נסבלת כי מדובר היה, פשוטו כמשמעו במצב של חיים או מוות.
עבור התושבים שחיים בדרום הארץ, המיגון הוא לא מותרות או סעיף שולי בתקציב שניתן להעבירו על תנאי כלאחר יד, כי אם בסוגיה חיונית שמשפיעה במישרין על חייהם. הדברים צריכים להיאמר באופן ברור וחד משמעי: לממשלה שהופכת את ספיגת הטילים לשגרה אין זכות קיום – והאמינו לי, אין זה משנה מי עומד בראשה.
ירי הטילים מעזה לא התחיל בתקופתו של נתניהו, כי אם דווקא בתקופתו של אריאל שרון, אך בסופו של יום, גם ממשלת שרון, גם ממשלת אולמרט, וגם ממשלת נתניהו הנוכחית, נכשלו כישלון חרוץ במילוי התפקיד הבסיסי ביותר שהוטל עליהם – שמירה על בטחונם של אזרחי ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון לא מפסיקים לדבר על איראן, אך לא עושים מספיק על מנת למגר את הצרות מבית.
שלי מתחשמלת
ועדת הכספים של הכנסת אישרה אתמול מתן ערבות מדינה מיידית בסך מיליארד שקלים לחברת החשמל, וזאת על מנת לאפשר לה לגייס הון שימנע כניסה למשבר כספי עמוק עוד יותר מזה בו היא נמצאת בימים אלה. אלי גליקמן, מנכ"ל חברת החשמל צוטט באומרו כי "הציבור בישראל התרגל לטוב" אך "שכח" לציין שכל הטוב הזה לא ניתן לנו כמן משמיים, כי אם בכפוף לתשלום חודשי גבוה ממיטב כספנו. הציבור מממן את חברת החשמל, וככזה, הוא מחזיק בזכות המלאה לתהות על התנהלותה של החברה אשר מעניקה חשמל חינם לעובדיה מחד, אך בה בעת מגלה לפתע כי נעלמו ממאזנה 1.4 מיליארד שקלים.
אל תטעו, הפער הזה יגולם בקרוב בתעריף החשמל ויחזור לחברה, כרגיל, מכיסנו. וזאת מבלי שטרם ייושמו בה הרפורמות החיוניות שפשוט לא ניתן לוותר עליהן.
בימים כתיקונם מקפידה שלי יחימוביץ' להציג עצמה כמי שדואגת לאזרח הקטן, זה שמתקשה להתמודד עם העוולות שמציבה מולו ההנהגה. לא פעם, היא עשתה עבודה טובה שזיכתה אותה בשבחים מוצדקים, אך לאחרונה לא ניתן להתעלם מדממת האלחוט שהפכה למנת חלקה בכל הנוגע לפיאסקו המתמשך בחברת החשמל. נדמה לי שעל רקע הבחירות המתקרבות, ברור לכולנו שלא מדובר בטעות בתום לב.