השבוע חזר השיח החברתי לעמוד במרכז הדיון הציבורי בישראל. דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" עורר תדהמה לנוכח העובדה שבשל מצב כלכלי רעוע, נאלצים ילדים לוותר על לימודיהם, על חיי החברה שלהם, על הזכות לצאת לטיול ביחד עם חבריהם לכיתה ועל הזכות להיות בחוגים ובפעילויות משלימות - כל זאת, כדי לצאת לעבודה ולסייע לפרנסת משפחתם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הזעזוע לנוכח ממצאי הדוח הקשים טלטל אותי באופן אישי והחזיר אותי אל תמונות הילדות שלי ושל חבריי בשדרות - כמי שכילדים יצאו לעבוד בחקלאות, בתעשייה ובבניין - רק כדי להשלים הכנסה ולסייע להורינו. אני מצטער לקבוע שממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, החזירה אותנו בכך לשנות ה-50.
אחרי פרסום המסמך הגיע מצעד מרשים של אישי ציבור לכנס שדרות לחברה, עם נציגים מכל קצוות הקשת הפוליטית - אף ששר האוצר עצמו לא העז להגיע וויתר על השתתפותו בפאנל. היעדרותו של יובל שטייניץ מעידה יותר מכל כי הוא מודע לכך שיצר מצב אבסורדי שלא היה כמותו בעבר, שבו - ככל שהמדינה מתעשרת - כך אזרחיה הופכים עניים יותר.
שר האוצר גם ידע שלא יוכל להשיב על השאלה הקשה: איך תיראה התכנית הכלכלית שתונח על שולחן הממשלה החדשה בעוד כחודש וחצי, מיד בתום הבחירות. אותה תכנית כבר מוכנה והייתה ידועה גם קודם - עוד טרם ההכרזה על הקדמת הבחירות.
הציבור החלש ביותר מתמודד עם הגזירות הקשות
התכנית הכלכלית שהוצגה לפני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, טומנת בחובה גזירות קשות על הציבור החלש ביותר במדינה: היא כוללת פגיעה בקצבאות הזקנה והילדים, הפחתת שכר במגזר הציבורי וכן קיצוץ בתקציבי החינוך, הרווחה והבריאות. כל אותם מהלכים נועדו לספק מענה לגירעון בגובה 15 מיליארד שקלים שאותו יש לצמצם.
ראש הממשלה, שהוא גם "שר-על" לענייני כלכלה, יודע היטב כי אם תכנית זו הייתה מוצגת לציבור - היו הבחירות הקרובות מסתיימות במפלה מוחלטת עבורו. לכן הוא העדיף להונות את האזרחים ולהקדים את ההתמודדות - כדי לדחות את הגזירות הקשות שיבואו על ראשיהם של אזרחי ישראל לבעוד חודש וחצי.
לצערי, השלימו את התמונה הקשה ממצאי מדד החוסן הלאומי - שקבעו כי מעמד הביניים בישראל רק הולך ונשחק. ציבור העניים לא מורכב עוד רק ממקבלי הבטחת ההכנסה, אלא בעיקר מאנשים עובדים ששכרם נמוך, ולכן - למרות עמלם הקשה, הם מוצאים עצמם - עם משפחותיהם וילדיהם - מתחת לקו העוני. אין דבר מתסכל יותר מאשר אדם שעבודה קשה ובלית ברירה, נותר מתחת לקו העוני.
הצטרפתי ל"תנועה" בראשות ציפי לבני מאחר שכל חיי האמנתי שלא ניתן להניף רק את דגל הצדק החברתי, מבלי שלצדו יתנוסס דגל השלום. אני מאמין שסדרי העדיפויות חייבים לעבור שינוי מהותי וכך שיש להפסיק לאלתר את ההשקעת בהתנחלויות. את אותם המשאבים יש להפנות לטובת ערי הפיתוח והשכונות.
לא ניתן להשלים עם מצב שבו ההשקעה לנפש של מדינת ישראל באזרח המתגורר מעבר לקו הירוק תעמוד על 2,460 שקלים, בעוד שהנתון המקביל באשר לתושבי עיירות הפיתוח נקבע על 1,740 שקלים בלבד.
את השינוי המהותי בתחום החברתי ניתן לחולל, במהלך דרמטי שיריית הפתיחה שלו תהיה אישור חוק יסוד שיבטיח את הזכויות החברתיות של אזרחי ישראל. זה מה שיבטיח שכל ילד יקבל את החינוך הראוי לו, שיעניק לו כלים להתמודדות עם חייו הבוגרים; שחייל יתוגמל בעת שירותו בשכר מינימום, כדי שיוכל לחסוך סכום מכובד שיסייע בידיו להתחיל את החיים באזרחות; שסטודנט יוכל לקבל מענקים והלוואות מהמדינה כדי שיהיה פנוי ללימודיו ויצטיין בהם, במקום להאלץ להתפשר כדי לעבוד.
החוק יבטיח שיהיו אומנם מי שעבדו קשה, אך עם זאת - ידעו ללא צל של ספק שיוכלו לקיים אותם ואת בני משפחותיהם בכבוד ולתת לידליהם את המגיע להם; הוא יבטיח לכל חולה לקבל את הטיפול הרפואי והשירות הטובים ביותר, כך שיוכל להבריא - ועד אז, יישמר כבודו כאדם הגר בחדר ולא כמי שזרוק במסדרון; חוק כזה גם יבטיח לאזרחים המבוגרים את ההגנה על כספי הפנסיה והחסכונות, שלא יעברו כל "תספורת" שתמנע מהם להזדקן בכבוד. אם כל אלה יעוגנו בחוק יסוד, תהיה זו "כיפת הברזל" החברתית של מדינת ישראל.