רק לפני שבועיים הרחובות בארץ בערו. השבר בין יהודים וערבים ישראלים התפוצץ והצית התפרעויות אלימות בערים רבות, כמעט מלחמת אזרחים. במקביל נערכה מלחמה עם חמאס, שרק הגבירה עוד יותר את הלהבות. לאחר שהשטח התקרר, N12 ביקש מבני נוער יהודים וערבים, כולם בני הארץ הזו, לדבר בפתיחות על תחושת הגזענות, על הפחד, על השוני ביניהם וגם על המכנה המשותף.
בני הנוער הערבים שיתפו את תחושותיהם הקשות, ואת תחושת הניכור שהם חשים כלפי המדינה וסמליה. סינדיאן עיסא, תלמידת כיתה י"ב בירושלים מספרת: "כל יום אתם שומעים על המחבלים, אבל אתם לא שומעים כלום על הנרטיב שלנו, מה קורה אצלנו". תלמידה אחרת מספרת כי "ההמנון לא משייך אותי אליו. הוא אומר: 'נפש יהודי הומייה', אבל אני לא נפש יהודי". תלמידה שלישית מספר כי היא מסרבת לעמוד בצפירה משום שהיא לא מוכנה לעמוד לזכר חיילים שהרגו את בני עמה. כמו כן הם מביעים תסכול וכעס על היעדר השקעה ותנאי מחייה ביישובים ערביים לעומת אזורים יהודים.
מנגד, בני גם בני הנוער היהודים מגיעים עם מטען כבד. טום גברי, תלמיד כיתה י"א מקיבוץ ניר עם בעוטף עזה, מספר על הטיל שפגע לו בבית במהלך המבצע האחרון. שלמה קווה, גם הוא תלמיד כיתה י"א, הביע תסכול מחוסר הנכונות של בני הנוער הערבים להראות מחויבות למדינה ולהזדהות איתה במאבק מול אויביה.
לצד המחלוקות, לא ניתן להתעלם מהמכנה המשותף המשמעותי עליו דיברו בני הנוער – הרצון לחיות בשלום ובשגשוג זה לצד זה בארץ ישראל. "ויכוחים יכולים להמשיך שנים. כל אחד יגיד 'אני הייתי כאן קודם' וזה לא ייגמר", אומרת נינה שחף, יו"ר נוער מרצ, "זה יימשך עד שאנחנו לא נמצא פשרה שהיא כאן, בתוך הארץ. אני יוצאת אופטימית מהמפגש הזה".
וואסיפ טירש, תלמיד כיתה י"א מיפו, טוען: "זה מתחיל בחינוך, אם כל עיר תגיע להחלטה שמעכשיו מחנכים ביחד יהודים וערבים, כל השנאה הזאת תקטן". סטיבן ג'ובראן, ערבי נוצרי מגוש חלב, משתף: "אני אוהב, חי ונושם את המדינה הזאת, ואני צריך להרגיש שייך לשני הצדדים. אבל אני לא מצאתי את עצמי פה"