קשה היה להחזיר למקומן את הלסתות השמוטות של 150 העיתונאים שנכחו במסיבת העיתונאים באגף המזרחי של הבית הלבן. עוד לפני שדונלד טראמפ ובנימין נתניהו צעדו אל הפודיום, שני הצדדים בשורות הראשונות – זה של אנשי הנשיא וזה של יועצי ראש הממשלה – חיכו לשניים ב"המתנה מתוקה", כפי שהגדיר זאת באוזניי אחד ממקורבי ראש הממשלה. השר רון דרמר והשליח האמריקני למזרח התיכון סטיב וויטקוף לא הפסיקו להסתודד, שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר ניגש אל העיתונאים והגדיר את כל מה שקרה עד אז במילה אחת: "מטורף".
מכל המילים שיש למילון להציע, זו כנראה המילה המדויקת ביותר. ההופעה של טראמפ בחדר הסגלגל שעתיים קודם לכן הייתה, בדיעבד ובזמן אמת גם יחד, כמו לקוחה מתוך סרט חלומות שאפילו נתניהו לא היה מסוגל לכתוב. טראמפ אמר שם את כל מה שנתניהו רצה לשמוע: הוא הגדיר את חמאס "אנשים מורכבים", אבל באותה נשימה טען שאפשר להביא את העסקה לסיומה. הוא הסביר שנתניהו הוא האיש הנכון במקום הנכון ושהוא רוצה שלום, והתפייט ששניהם "צוות מנצח" – ממש כמו הלוגו "ליגה אחרת", שזכור מקמפיין הבחירות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מרוב כותרות שסיפק כבר קשה לזכור, אבל אותו נשיא אמריקני שב"עסקת המאה" המפורסמת ההיא נתן לפלסטינים מדינה, הסביר עכשיו במענה לשאלה אם הוא עדיין תומך במדינה פלסטינית ש"הרבה דברים השתנו". במעמד הזה הוא לא רק זרע את הרעיון של "פינוי-בינוי ברצועת עזה": את החפירות הוא החל כבר במלל, כשהתעקש שהוא לא מבין למה אנשים ירצו בכלל לגור בעזה, אזור שהוא כולו "גיהינום, חורבן והרס". ואם זה לא מספיק, טראמפ גם הסביר במפורש שלדעתו הרשות הפלסטינית תתקשה לשלוט בעזה. אם לא היינו יודעים אחרת, היינו מעריכים שמי ששתל את המסרים במוחו היה יונתן אוריך במקרה הרע ובצלאל סמוטריץ' במקרה הטוב.
כל ההצגה שניצח עליה טראמפ הייתה רק קדימון למה שקרה בהמשך, במסיבת העיתונאים הרשמית – ולא זו המאולתרת – שהשאירה את נתניהו המום. "זו לא מסיבת עיתונאים בישראל", אמר ליונה לייבזון, משל הוא מכנס כזאת פעם בשבוע. במשך 39 דקות לא הפסיק טראמפ לענות על שאלות, מנהל את האירוע מבחינה תקשורתית ביד רמה. תוך כדי האירוע הוא כמעט התאהב ברעיון הנדל"ני שלו עצמו.
האמת, היה פשוט מדהים לשמוע אותו ולהבין שזה לא קוריוז. טראמפ מתכוון לנסות להוציא מן הכוח אל הפועל את הרעיון שלו, את החזון שלו. זה אולי נרקיסיזם, אולי זה שיכרון חושים אחרי הניצחון המוחלט בבחירות, אולי משהו אחר מעולמות הפסיכולוגיה. האמת היא שזה לא הכי משנה: נשיא ארה"ב הציב את הפיל במרכז, ולא אכפת לו שמדובר בחנות חרסינה. הוא בא להטריף את המועדון, לנענע את הקופסה, לטרוף את הקלפים, לטלטל את המוסכמות הישנות של המזרח התיכון.
ונתניהו? הוא יכול רק לחבק את הרעיון, אם כי – בחוכמתו – לא אימץ אותו לחלוטין מיד: מבחינתו שטראמפ יוביל את הטרנספר, לו עצמו יש מספיק התמודדות עם צווי המעצר שכבר הוצאו. לאחר פחות מיממה, בריאיון לפוקס ניוז, הלך נתניהו צעד נוסף קדימה והביע תמיכה נחרצת יותר: "זה הרעיון הטוב הראשון ששמעתי, זה רעיון מדהים שצריך לצאת לפועל כי זה ייצור עתיד טוב לכולם, מה רע בלתת לעזתים לעזוב אם רוצים לבנות מחדש את עזה?"
ביציאה מהבית הלבן אחרי אותו יום עמוס התחלנו לעכל שהיינו במשך שעות באירוע שהוא חורג מכל מחשבה קודמת, מכל ביקור שהיה אי-פעם. זה לא היה רק מופע תקשורתי חסר תקדים (התוכן שנאמר שם יכול לספק צרכים של מהדורות חדשות במשך שבועות), אלא קריאת כיוון למזרח התיכון מפי נשיא המעצמה הגדולה בעולם. מבעד לסחרור, וככל שהזמן נקף, סימני השאלה הופיעו, ושיככו את האופוריה המתפרצת שאנשי נתניהו לא הסתירו שדבקה בהם.
סימן השאלה המרכזי נוגע לעסקת החטופים. מה עושות האמירות של טראמפ למוטיבציה של חמאס להשלים את העסקה? אם ארגון הטרור יודע שהוא לא יישאר בסוף העסקה, למה שיביא אותה לקו הסיום? התשובה שמעניקים גורמים בארה"ב היא שטראמפ יהיה מוכן לשקול רעיונות שגם אם ישאירו את חמאס – הרי שלא ברצועת עזה. במובן הזה, הוא מיושר לחלוטין עם נתניהו, שעזה לא יכולה להיות איום על ישראל אי-פעם. ובכל זאת, גם אם נושא ההגליה יידחף בידי ממשל טראמפ, לא נאיבי לחשוב שמוחמד סינוואר ייצא בידיים מורמות למעלה ויעלה לאוטובוס הקרוב? אשרי המאמין. הלוואי.
יתרה מכך, מה עושות האמירות של הנשיא למוטיבציה של חמאס להשלים את שלב א' של העסקה? אם חמאס מבין שבקצה הדרך הוא ייעלם, למה שיחזיר את אחרון החטופים שהוא צריך להחזיר עוד בשלב הזה? הרבה תהיות, לא לכולן יש תשובות חד-משמעיות. בישראל, אפוא, מאמינים שטראמפ הצליח להכניס מרכיב פסיכולוגי אל תוך העסקה, שלא היה קיים בה קודם. בין ישראל לארה"ב אי אפשר להכניס סיכה, וזה, כך טוענים מקורבי נתניהו, כשלעצמו קטליזטור עבור חמאס למשוך כמה שיותר את ימי הפסקת האש, לפני ש"בעל הבית ישתגע". כבר אמרנו, אשרי המאמין.
