במסגרת ההתפרצויות האלימות מבפנים בישראל בשבוע האחרון, שכבר עלו בחייהם של שני אזרחים, לא מפתיע שגם עיתונאים רבים מצאו את עצמם על הכוונת. צוות "כאן 11", יואב זהבי והצלם רוליק (רולנד) דורחה, הותקפו בצורה קשה בשכונת התקווה בדרום ת"א. איילה חסון הותקפה בלוד, עמרי מניב כתב ערוץ 13 ביפו, ועוד ועוד עיתונאים שמצאו עצמם מטרה לניסיונות לאלימות פיזית במקרה הרע, וכמובן קללות קשות בשטח "בנוהל" – במקרה הטוב.
האלימות כנגד עיתונאים לא נולדה ברחובות. כמו יתר סוגי האלימות היא מתודלקת יום-יום, שעה-שעה, בהסתה מסוכנת בעולם הפתוח והפרוץ של הרשתות החברתיות. ככל שהימים קשים יותר והציבור מתוח יותר, רשתות כמו פייסבוק, טוויטר וטיקטוק נכנסות לתפקידן הקבוע כבור-זוהמה שבו אפשר לפרוק את העצבים ולהסית כנגד כל מי שלא חושב כמוך.
הפוסטים המסיתים של בנו הבכור של ראש הממשלה כמובן אינם חידוש שצץ בימי מלחמה, הם נפוצים גם בימי שגרה, אבל בימים אלה כמעט שלא ניתן להיכנס לרשתות החברתיות מבלי למצוא את עצמך מדלג בין מופעי שטנה ורעל שונים, מלווים בתמונות מלעיגות ועוד.
כפי שבארה"ב, עידן הנשיא טראמפ הציף את השנאה לעיתונאים ככלי יומיומי לגיטימי לאזרחים לאוורר כעסים (ועבור הנשיא עצמו לצבור תמיכה), כך גם בארץ. ההסתה נגד התקשורת והעיתונאים, כמו נגד המשטרה ומערכת המשפט, מניבה כעת פירות. רבים מרגישים שיש להם את הגב והלגיטימציה מהשלטון להתייחס לעיתונאים כאל אויבים, ההבדלים בין "אויב פנימי" לאויב חיצוני מיטשטשים וכשהצפייה כעת במשדרי החדשות הארוכים בשיאה, הדבר ניכר ברשתות החברתיות היטב.
ואז כרגיל עולה השאלה מה עושות הרשתות החברתיות כנגד התופעה הדוחה והמסוכנת הזאת? והתשובה היא כמעט כלום כמובן. לא שחלילה יש להן עניין בהסתה או אלימות כנגד עיתונאים, להיפך – צוקרברג הכריז בקונגרס שהוא נלחם בחדשות כזב ובמיצגי שנאה, אלא שכמו תמיד כשזה נוגע לרשתות, ככל שהוויכוח לוהט ואלים יותר, ככל שהכעסים גדולים יותר, כך הרשתות מרוויחות. גם טוויטר מתיימרת להילחם בפייק ניוז, בהצלחה מועטה מאוד, וכשהמידע משוכפל כהרף עין בין קבוצות טלגרם, טיקטוק, סנאפצ'אט, המלחמה באיומים אלימים הופכת לחסרת סיכוי כמעט. פוסטים שמציעים נוהל "הקש בגג" על גג בניין קשת 12, או חדשות 13, או כאן 11, מתקבלים בהתלהבות כ"הומור פייסבוקי טיפוסי".
הרשתות החברתיות מאפשרות "התקהלויות" וירטואליות עם קללות והסתה שבעולם האמיתי, לפחות זה שהיה לנו עד לפני שבוע, היו גוררים התערבות משטרתית. אבל כשההתקהלות מתרחשת ברשת האינטרנטית, אותה ההסתה נתפסת כטבעית.
קשה תמיד, ובמיוחד בימים אלה, לעקוב אחר ההיגיון במדיניות הסרת העמודים והפוסטים מצד פייסבוק ואינסטגרם (חברת-בת של פייסבוק). בשעה שפוסטים שיכולים להתפרש בקלות כקריאה לאלימות נשארים באוויר וצוברים שיתופים ופופולריות, עמודים אחרים נחסמים רק בשל תלונות נגדם, מבלי שהתפרסם בהם תוכן פוגעני. כך למשל, הוסרו עמודים של ישראלים ששיתפו באנגלית פוסטים תומכים בישראל אחרי שפרו-פלסטינאים התלוננו נגדם באופן יזום כדי להביא לסילוקם מהרשת. במצבים כאלה, הרשת החברתית ניאותה לקבל את עמדת האנטי-ישראליים. לעומת זאת, כאמור, קריאות ברורות לאלימות לא זוכות לתגובה כלשהי.
וכך, הגענו לשלב שבו עיתונאים צריכים להסתכל מעבר לכתף, ואפילו לא רק כשהם משדרים מהשטח אלא גם בדרך חזרה הביתה. כמה עיתונאים בכירים נדרשים בימים אלה ממש לאבטחה צמודה.
התפרצות של צעירים לתוך הפריים בשדרות בקריאות "ה0מולנים אשמים ברקטות" הם כאמור המקרה היותר פשוט, שהרי גם הם מבינים בסוף שאנחנו שם כדי להביא לציבור את מצוקתם של האזרחים כולם ואת נזקי החמאס. היום, במה שצריך להיחשב נורת אזהרה, נעצר אדם ממרכז הארץ בחשד לאיומים כנגד משפחתה של דנה ויס, והוא ממש לא היה היחיד שאיים עליה בשבוע האחרון. איומים על חיי פוליטיקאים זוכים לרוב למענה במישור המשטרתי, השב"כי, ולגינויים בידי עיתונאים. לא תמיד זה עובד בכיוון ההפוך.
על פי נתוני אונסק"ו, עשרות עיתונאים נרצחים בעולם מדי שנה, ולא רק באזורי מלחמה. רובם כמובן ע"י משטרים חשוכים (וגם כאלה שבהם "הדמוקרטיה רק מאותגרת") שעיתונות חופשית היא סכנה להמשך קיומם. כשרואים את גובה הלהבות ברשתות החברתיות בארץ בימים אלה, זה יכול לקרות גם בארץ, על ידי האזרחים עצמם.
מפייסבוק נמסר בתגובה: "אנחנו לא רוצים שאף אדם יוטרד או ירגיש מאוים בפלטפורמות שלנו. אנחנו אמנם מאפשרים ביקורת כלפי דמויות ציבוריות, לרבות עיתונאים, אבל אנחנו לא מאפשרים לאנשים לאיים עליהם או להטריד אותם, ואנחנו מסירים תכנים מסוגים אלו כשאנחנו מודעים אליהם. אנחנו גם מסירים תוכן שמציג מידע אישי של אנשים, והסרנו מספר פוסטים שחשפו את מספרי הטלפון הפרטיים של עיתונאים. אנחנו מעודדים כל אדם שנתקל בתוכן פוגעני בפלטפורמות שלנו לדווח עליו, כדי שנפעל מולו ונשמור על ביטחון הקהילה שלנו".
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה, על תפקיד הרשתות החברתיות בליבוי האלימות בערים המעורבות: "בקבוצות הוואטסאפ, קבוצות הפייסבוק הסגורות וערוצי הטלגרם מתרחשת דינמיקה שבה מילים הופכות לשכנוע ומשם למעשים. זוהי זירה שבה רשויות אכיפת החוק פשוט אינן נמצאות".
עוד היא מוסיפה כי המקרה של טלגרם ייחודי: "גם מי שיודע ברשויות המדינה לעבוד מול הפלטפורמות הגדולות- פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיק טוק או גוגל פליי, בכל הקשור לטלגרם מדובר באפילה מוחלטת. אין בה תנאי שימוש, אין נציגות בארץ או כתובת לפנות אליה בחו"ל ושרתיה יושבים ברוסיה. גם קבוצות פייסבוק שכן נסגרות, עוברות לפעול דרכה. מי שיכול לסייע להסיר תכנים מסיתים ופוגעניים בערוץ הזה הם לא אחר מאשר ארגון שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל".