בני גנץ אמנם רשם השבוע את מפלגתו באופן רשמי – אולם שומר על שתיקה בכל דבר אחר. למה זה קורה? לשתיקה יש יתרון, כי כל אחד יכול לנתב אותה להיכן שהוא רוצה.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
שתיקתו של גנץ היא אחד משלושת הרכיבים שמביאים אותו לנקודת פתיחה מצוינת, לצד העובדה ששימש כרמטכ"ל וחזותו החיצונית המרשימה. הוא ישמח לצרף לחוקות אלה גם את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שלדעתו מביא קהלים שגנץ לבד לא מביא, אולם טרם ברור אם הדבר יסתייע.
בינתיים, אפשר רק לנחש מדוע גנץ נכנס בכלל לחיים הפוליטיים – האם הוא מעוניין להיות חלק מהמחנה שיחליף את נתניהו, או שהוא בונה מפלגה עצמאית במטרה להיות בפוזיציה הכי טובה לקבלת תיק הביטחון בממשלתו הבאה של נתניהו? הוא עצמו לא מדבר, כמובן, אבל שותפו המסתמן – משה יעלון – דווקא נחרץ בנושא והצהיר כי לא יישב בממשלתו של נתניהו ולו יום אחד.
הוא יכול לומד כהתגוננות "לא באתי לדבר, באתי לעשות" – אולם כפי שמרבים לתקוף את נתניהו על סירובו להתראיין, כך גם במקרה של גנץ: החיים הציבוריים זה לא תחרות יופי, אלא מקום בו אנשים מביעים דעה ונלחמים עליה – ומוכנים גם לשלם על כך מחיר. מי שנכנס לחיים הפוליטיים אמור לעשות זאת לא כדי לקבל אהבה, אלא כי יש לו דרך שהוא מעוניין להילחם עליה – ולכן שתיקתו נוראית.