מי שזוכר כמוני את תחילת ההפגנות נגד השאה בדצמבר 1979 מבחין על נקלה שנפח ההפגנות באירן בימים האחרונים איננו מזכיר בכלל את אוקיינוס המפגינים ששטף את החוצות בכל ערי אירן לפני שובו של חומייני ממקום גלותו בפריז.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כדי למוטט שלטון במדינה ריכוזית ורחבת ידיים כמו אירן, נדרשת תנופה אדירה של המונים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולהתייצב מול כוחות הביטחון. זו הסיבה שעד כה נמנעים רוב משתתפי הפגנות המהפכה הירוקה שנכשלה ב-2009 לצאת לחוצות. הם למדו על בשרם שעוצמת הדיכוי שמסוגלים חכמי הדת ומשמרות המהפכה להפעיל איננה ניתנת לשבירה אלא להתגייסות של מיליונים.
וכך קורה שלרחובות יוצאים עכשיו במקומות רבים מאות מפגינים ולפעמים כמה אלפים אבל לא במספרים שהכרנו בשני האירועים הקודמים. המפגינים הפעם הם בעיקר מבני מעמד העובדים כשחלק גדול מהם מובטלים שחמתם בוערת על האמרת המחירים של השבועות האחרונים והתחושה שכספי המדינה, שתקציבה גדל אחרי הסכם הגרעין, מתבזבזים על שחיתות בממדי ענק ועל היקף הסיוע למלחמות בסוריה ובתימן, לחמאס ולחיזבאללה.
המשטר קורא את תמונת המצב יפה, שעל כן ההוראות למשטרה ולבסיג' - המיליציות של משמרות המהפכה - הן לגלות איפוק, להכיל את ההפגנות ולהימנע ככל האפשר מירי בעודם משתמשים בגז מדמיע רק בלית ברירה. כשפשטה הידיעה על הריגת 3 מפגינים במחוז לורסתן המרוחק מן הבירה, נזדעקה הממשלה בטהרן לפסול את האשמה על "סוכנים זרים", איש אינו מתייחס לזה ברצינות.
לגלי ההפגנות עכשיו - בניגוד למה שראינו ב-2009 - אין מנהיגות ברורה, אין דוברים רהוטים ומה שחשוב מכל, אין הם מציגים בינתיים תכנית פוליטית. בחלק מן האירועים נשמעות קריאות להפלת המשטר, אבל בחלק אחר של ההפגנות התביעות הן לרפורמות במשטר ובעיקר הענשת המושחתים.
בנתונים כפי שמוכרים לנו היום, אין ההפגנות צוברות את הנפח והתנופה שיוכלו לסכן את חמינאי. אנשיו מפגינים ביטחון עצמי ונשענים על מסע הפחדה ואיומים כתחליף לפיזור בכוח של ההפגנות. תקוותם היא שגל ההפגנות ידעך בהדרגה. ואולם, אם יחזרו לרחובות המפגינים של 2009, מאות אלפי סטודנטים ואישי אופוזיציה מוכרים שנאלמו דום בשנים האחרונות, או אז תשתנה המשוואה ודיכוי אלים יחזור להיות האופציה ההכרחית מבחינתו של חמינאי.