הפיגוע הרצחני בירושלים הוא חריג בתמונת מאות הפיגועים - בין שיצאו לפועל ובין שסוכלו - מאז ראש השנה אשתקד. המחבל אינו מתאים לפרופיל המפגעים של ה"הבה" ("התפרצות"), כפי שמכנים הפלסטינים את גל הטרור של החודשים האחרונים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
אין הוא מגיע משולי הסביבה החברתית שלו, כמו רובם המכריע של קודמיו. אין הוא צעיר החי בתחושה שהגיע למבוי סתום בחייו האישיים. הוא לא פעל בתוך דחף פתאומי, להיפך: מדובר בפעיל ותיק ומוכר של חמאס, איש שזכה זה מכבר לכינוי "האריה של אל-אקצא", בריון בעל משפחה, אב לילדים שהסתבך בשיטתיות ומרצון עם השב"כ והמשטרה. השתתף במשמרות ההגנה על המסגד בהר הבית, נכנס ויצא מבית הסוהר וחדרי החקירות, אדם שניסה בכל כוחו להתבלט ולמשוך תשומת לב.
השב"כ הכיר אותו יפה זה שנים. כך גם משטרת מחוז ירושלים. דפי הפייסבוק שלו נוטפים שנאה בוערת ולהט קנאי. הוא השקיע שעות בעריכת סרטונים על שהידים. בקיצור: אי אפשר היה להחמיץ אותו.
ואומנם, שירותי הביטחון לא החמיצו אותו ועמדו להחזירו לכלא. נאסר עליו לעלות להר הבית ולתקופה נמנע ממנו גם להיכנס לירושלים. מה קרה אם כן? התשובה פשוטה, ככל שהיא כואבת: האבחנה הייתה שגויה. הדיאגנוזה קבעה שהוא מסוכן כחתרן אלים, כמסית ומדיח, כפרובוקטור מועד. לא הובן שהוא נמצא על סף המעבר משימוש באגרופים לשימוש בנשק. וקשה להלין על כך. האיש נתן ריאיונות בערב שלפני הפיגוע ואפילו שעה-שעתיים לפני שעלה עם ה-M-16 לרכבו. הוא דיבר על חזרתו הצפויה לכלא רמלה ולא על פעולת התאבדות.
כשהשב"כ צריך לעקוב אחרי אלפים רבים של מסיתים, נכונים לפגוע ואחוזי ייאוש למיניהם, אי אפשר להבטיח שכולם יזוהו מבעוד מועד.